מאפייני הנבואה העברית

על השיעור

השיעור ממשיך בלימוד המהר״ל על ההבדל בין נבואת משה לנבואת בלעם, בהקשר לפרשת בלק. המדרש אומר שבישראל לא קם נביא כמשה, אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם, ושואל מה בין נביאי ישראל לנביאי העמים: על נביאי העמים הקב״ה נגלה רק בחצי דיבור. מניטו מקשר זאת לקריאת השם בדור אנוש, שהייתה חלקית, לעומת קריאת השם של אברהם.

לדבריו נבואת העמים היא סגולה של יחידים, שקיבלו מדור לדור את הצלם האלוקי. הוא מזכיר את הכוזרי ואת אברבנאל על ההבדל בין „בני האלקים״ ל„בני האדם״: הצלם עבר לשת ולאנוש ומשם ליחידים, כמעין תורשה. בישראל, החל מאברהם, הנבואה היא סגולה כללית: הנביא מתנבא בכוחו הפרטי, אבל דרכו מתגלה כוחו של כלל ישראל.

ההבדל המהותי הוא המוסר. נביא העמים יכול לגלות עתידות ולהיות רשע, כמו בלעם. נביא ישראל מסביר את ההיסטוריה לפי חוקות המוסר, והגדת עתידות אינה העיקר בנבואתו. לכן ייתכן גם נביא שקר, והשקר בא מאופיו של הנביא. מכאן ברכת ההפטרה „אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת״. מניטו מרחיב: היחס לרוחניות עובר דרך הנשמה, ולכן אדם חכם יכול להאמין בהבלים, ותרבות בעלת שכל גדול יכולה להיכשל במוסר. השיעור מסתיים בקריאה ברש״י הראשון בתורה: „אין המקרא הזה אומר אלא דרשני״, בשביל התורה ובשביל ישראל נברא העולם.

עיקרי הדברים

• נביאי העמים מקבלים חצי דיבור, ונבואת ישראל היא דיבור שלם.
• אצל העמים הנבואה היא סגולה של יחידים, ובישראל היא סגולה כללית העוברת דרך כלל ישראל.
• נבואת ישראל מסבירה את ההיסטוריה לפי חוקות המוסר, והגדת עתידות משנית בה.
• אצל העמים כוח הנבואה והמוסר נפרדים, ולכן בלעם יכול להיות נביא ורשע.
• אמונה ומוסר עוברים דרך הנשמה, ולכן שכל גדול אינו ערובה לאמת.

מקורות שנזכרים בשיעור

• דברים לד, י
• ספרי דברים שנז
• ויקרא רבה א, יג
• בראשית ד, כו
• בראשית ו, ב
• ישעיהו נז, יט
• רש״י בראשית א, א
• הכוזרי
• אברבנאל
• הרמב״ם
• המהר״ל