הפרכת הפילוסופיה של המוסר

על השיעור

השיעור פותח בשאלה מדוע אדם בעל שכל מעולה, מהנדס או איש מדע, יכול להגיע לאמונות שווא ולמסקנות מוסריות פסולות. מניטו מסביר שהיחס לרוחניות עובר דרך כוחות הנשמה, והשכל לבדו אינו מכריע בו, ושקו היסוד של נבואת התנ״ך הוא המוסר. לכן כשפילוסופים קובעים שהמוסר האמיתי הוא התנהגות לפי השכל, נשארת השאלה: השכל של מי. שכלו של אדם מוסרי מוביל לאמת מוסרית, ואותו שכל אצל מי שאינו מוסרי משרת את הרשע. הדוגמה שהוא מביא היא התרבות הגרמנית, שהצטיינה בכל תחום חוץ מהמוסר.

מניטו מספר שעבר על שיטות הפילוסופיה המוסרית של אומות העולם ומצא בהן מכנה משותף: כולן מגדירות את הטוב באמצעות ערך אחר. המוסר הרציונלי מזהה את הטוב עם ההגיוני, המוסר החברתי עם טובת החברה, והמסורת האנגלו־סקסית עם המועיל. לדבריו זו החלפת מושגים: לפעמים הטוב וההגיוני חופפים, אך אין זה אותו מושג, וכל הגדרה כזו נקבעת לפי מה שבאופנה ברגע תרבותי מסוים. האסון בתרבות האירופית נבע מכך שהגדירו את הטוב כסדר וכהיגיון, ואז הכול תלוי בשכלו של מי שמסדר.

מול זה מעמיד מניטו את הגדרת המהר״ל שנלמדה קודם: הטוב הוא מה שהולך בדרך הקיום. מכאן גם ההבחנה במועיל: אם המועיל משרת את הקיום הוא הטוב האמיתי, ואם הוא משרת אינטרס מיידי זו פרגמטיות בלבד. לדבריו הראייה של הקיום ושל מה שהוא מביא לעתיד כטוב היא תכונה יהודית מובהקת. השיעור נחתם בדברי המהר״ל שאין לדבר קיום אלא מצד הטוב, ובמילים „כי טוב״ החוזרות במעשה בראשית.

עיקרי הדברים

• היחס לאמונה ולרוחניות עובר דרך כוחות הנשמה, ולכן שכל גדול אינו ערובה לאמת.
• השאלה המכרעת בכל מוסר שכלי היא של מי השכל: של אדם מוסרי או של רשע.
• שיטות המוסר הפילוסופיות מגדירות את הטוב באמצעות ערך אחר: ההגיוני, טובת החברה או המועיל.
• לפי המהר״ל הטוב הוא מה שהולך בדרך הקיום.
• המועיל הוא טוב כשהוא משרת את הקיום, ופרגמטיות בלבד כשהוא משרת אינטרס מיידי.

מקורות שנזכרים בשיעור

• בראשית א
• המהר״ל מפראג