ישמעאל: העימות על הארץ במשנת מניטו, הרב יהודא ליאון אשכנזי

ישמעאל ויצחק: מאבק על ירושה

בשיעור שנתן בבת ים ב־1993 תיאר מניטו את ישמעאל כמי שיצר את העולם האסלאמי, „עולם ומלואו״, ואת מטרתו כקבלת נחלת אברהם בארץ. לדבריו, מי שקורא בתורה את סיפור התחרות בין ישמעאל ליצחק רואה שהמתח ביניהם נוגע דווקא לארץ, כפי שהדבר נחווה גם היום. בהערות מכון מניטו לתמלול מצוין בהקשר זה הפסוק „כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק״ (בראשית כא, י).

את אותו רעיון ניסח כבר במאמר „ישראל בגלות האסלאם והנצרות״ מ־1971: לפי הסיפור המקראי רב ישמעאל עם יצחק על הארץ המובטחת, וההיסטוריה של ימינו מראה זאת ביתר בהירות. ישמעאל אינו מכחיש שהיהודים הם ישראל, ולכן הוויכוח על השאלה מי הוא ישראל מיוחד לנוצרים. מה שישמעאל מכחיש הוא קיומו של עם ישראל בארץ ישראל. במילותיו, המריבה לא עלתה השמיימה ונשארה בארץ, ומיד הוסיף שחייהם של אנשים המקדישים את עצמם לשמיים מתרחשים על הארץ.

בסדרה של הרב אוריאל עיטם על משנת מניטו מובא הסיכום מתוך „סוד מדרש התולדות״: לוט מתחרה עם אברהם על העם, ישמעאל עם יצחק על ירושת ארץ ישראל, ועשו עם יעקב על העולם הרוחני. המתחרה אינו מבקש להשמיד את ישראל. הוא מבקש להידמות לו ולתפוס את מקומו.

„חמסי עליך״ ועוד רמזים במקרא

באותו שיעור שאל מניטו את שומעיו מה אמרה שרה לאברהם אחרי שראתה את תגובת הגר להולדת ישמעאל. התשובה היא „חמסי עליך״ (בראשית טז, ה), ומניטו העיר על הדמיון למילה „חמאס״: לכאורה זה מקרה, אבל, בלשונו, „זה לא מקרה, זה מקרא״. מבחינתו זו עוד ראיה שהתחרות בין ישמעאל ליצחק היא תחרות על הארץ.

לצד העימות הוא ראה גם פתח לפיוס. רש״י על בראשית כה, ט לומד מכך שיצחק נזכר לפני ישמעאל בקבורת אברהם שישמעאל עשה תשובה והוליך את יצחק לפניו. מניטו קרא בזה הודאה שיצחק הוא בעל הבית בחברון, ואמר ב־1993 שעוד לא הגענו לכך. הוא הצביע על כך שחברון היא העיר הערבית היחידה בארץ שלצדה קמה עיר יהודית, קריית ארבע, וקיווה שהודאתו של ישמעאל תתגלה דווקא שם.

מדרש נוסף שמניטו דרש הוא הספרי (דברים, שמג), שלפיו ישמעאל סירב לקבל את התורה בגלל הציווי „לא תגנוב״, כמו שעשו סירב בגלל „לא תרצח״. בשיחה מ־1991 הסביר שהמדרש בוחר דווקא בבני משפחת אברהם, הקרובים לתורה מכוח שורשם, ושהסירוב נוגע למצווה אחת שאינה מתאימה לטבעם, ולא לתורה כולה.

ישמעאל אינו מכחיש שהיהודים הם ישראל. ריב זה מיוחד אפוא לנוצרים. ישמעאל פשוט מתכחש לקיומו של עם ישראל בארץ ישראל.

אברם, ארם והקליפה החיצונית

ישמעאל נולד כשאביו היה עדיין „אברם״, ומניטו נותן לכך משקל. הגמרא בברכות דורשת „אברם״ כ„אב לארם״, ומניטו ראה בשלב הזה של אברהם שלב קוסמופוליטי, שעבר בירושה לישמעאל. בשיעור מ־1993 הביא את דברי המקובלים שאברם היה צריך להוציא ממנו את הקליפה החיצונית, ושהיא יצאה עם ישמעאל, בעוד הקליפה הפנימית יצאה עם עשו.

בהערות מכון מניטו לתמלול מובא קטע מ„סוד מדרש התולדות״ שמפרט את הרעיון: להיות מוסלמי, לפי ניסוחו שם, הוא להיות קוסמופוליטי, להאמין באל אחד ולאמץ את עיקרי התרבות הערבית. אחרי שינוי שמו נעשה אברהם „אב לעולם כולו״, אוניברסלי, ואת התכונה הזאת הוריש ליצחק. הרב עיטם מסביר בשיעור „בין אוניברסליות לקוסמופוליטיות״ את ההבדל: קוסמופוליטיות היא השאיפה להשפיע מתוך פיזור בין העמים, ואוניברסליות עוברת דרך בניין אומה בעלת זהות מוגדרת. לפי סיכומו, מישמעאל יצאה דת שמאמינה באל אחד ושואפת להשליט את האמונה בו בכוח על העולם כולו.

בלי מחלוקת תאולוגית עמוקה: יחיד ואחד

מכאן אחת הקביעות הבולטות של מניטו: בין היהדות לאסלאם אין מחלוקת תאולוגית עמוקה כמו זו שמול הנצרות. במאמר מ־1971 כתב שהתאולוגיות היהודית והמוסלמית היו מקבילות, ושאין ביניהן קונפליקטים תאולוגיים ממשיים. בשיעור מ־1993 אמר שהאסלאם מכיר „בשמיים״ בצדקת ישראל, ושהבעיה איתו פוליטית: למי שייכת הארץ.

הוא לא טשטש את ההבדל. באותו שיעור אמר שהמוסלמים מאמינים באל יחיד וישראל מאמין באל אחד, ושני הדברים תואמים זה את זה. בהערות לתמלול מובא הסברו מתוך „סוד מדרש התולדות״: האמונה באל יחיד היא נחלת בני שם, ואילו ישראל מעיד שכל מידותיו של ה׳ הן אחת, גם כשאנחנו חווים הנהגות שונות ואף סותרות. בשיחה מ־1991 הוסיף שמי שמכריע לפי מידת הדין לבדה נוטה לאסלאם, ומי שמכריע לפי מידת החסד לבדה נוטה לנצרות.

יהודי ארצות האסלאם: בלי אגדה

מניטו, שגדל באלג׳יריה, לא קיבל את התמונה המיופה של חיי היהודים תחת שלטון האסלאם. במאמר מ־1971 כתב שהיהודים נרדפו והושפלו רבות בארצות ערב, בניגוד לאגדה שהופצה מתוך רצון טוב כאילו חיו שם בביטחון ובשלווה. לדבריו, עליונותם הרוחנית של היהודים נשמרה, אבל מעמדם הפוליטי היה תמיד נחות. ד״ר יוסף שרביט מסביר במאמרו שבארצות האסלאם איים על היהודים מעמד הד׳ימי, בן חסות נחות, ואילו בארצות הנצרות איימה עליהם תרבות שטענה שהיא „ישראל האמיתי״.

באותו מאמר זיהה מניטו את התחרות בין יצחק לישמעאל עם יהדות ספרד, והוסיף הערה זהירה: יעקב יכול לנצח את ישמעאל רק במידה שהוא באמת בנו של יצחק. הרב ספי גלדצהלר מביא שיעור מאוחר של מניטו שבו טען שיצחק אינו יכול להתגבר על ישמעאל בכוחות עצמו וזקוק לכוחו של יעקב, ולכן דווקא יהודי אשכנז, שבאו מארצות עשו, הקימו את המדינה.

האסלאם מכיר בשמיים בצדקת ישראל, אין לנו בעיה תאולוגית איתם.

מה זה אומר היום, ואיך חוקרים קוראים זאת

בשיעור מ־1993 תיאר מניטו את מצבה של מדינת ישראל במונחים האלה: ישמעאל לקח את הארץ, עשו לקח את השמיים, ועם ישראל שחוזר לארצו פוגש את שתי הטענות יחד. הוא גם הביע תקווה שישמעאל יחזור בתשובה בסופו של דבר, „עוד לא הגענו לזה״. לפי שרביט, בשנותיו האחרונות היה מניטו מהמתנגדים הבולטים להסכמי אוסלו.

ד״ר יוסף שרביט, שחקר את משנתו, אמר בריאיון לערוץ 7 ב־2018 שמניטו היה בקיא בקוראן ובמקורות האסלאם, וידע שהקוראן מזכיר שש או שבע פעמים שהיהודים עתידים לחזור לארצם. לדבריו, מניטו עקב אחר מדרשים יהודיים שחדרו לקוראן ולחדית׳, וסבר שהגיעה השעה שהיהדות תאמר את דברה לעולם הנוצרי ולעולם המוסלמי. שרביט הקדיש לנושא גם פרק באנגלית, „The Moral Problem in Islam and Its Resolution According to the Philosophy of Rabbi Yéhouda Léon Askénazi (Manitou)״, בקובץ Jews and Muslims in the Islamic World משנת 2013.

איפה ללמוד עוד

המקור המרכזי הוא המאמר „ישראל בגלות האסלאם והנצרות״ (1971) באתר מכון מניטו, ולצדו תמלול השיעור „סיפורה של הזהות העברית״ מ־1993 עם הערות המכון. ללימוד שיטתי כדאי לקרוא בסדרה של הרב אוריאל עיטם את השיעורים „העברי המתחרה והמתנגד״ ו„בין אוניברסליות לקוסמופוליטיות״. למחקר ראו את ספרו של שרביט „עבריות ומעבר לה״ ואת הפרק שכתב על האסלאם במשנת מניטו.