אור לגויים: הייעוד האוניברסלי של ישראל במשנת מניטו

שבעים זהויות אחרי מגדל בבל

נקודת המוצא של מניטו היא סיפור דור הפלגה. בשיעור ערוך על חנוכה, שפורסם לראשונה במוסף השבת של „מקור ראשון״ בכסלו תשפ״א (2020) על בסיס הקלטות של שיעוריו בעברית, הוא מתאר את בני נח שלפני מגדל בבל כמשפחה אחת. אחרי הפילוג נוצרו שבעים אומות, שכל אחת מהן היא דרך אחת וחלקית להיות אדם. לפילוג יש צד חיובי, כי כל עם מפתח ערכים משלו ומייסד עליהם חברה, אבל הוא גם הוליד גבולות של איבה בין עמים ופגע באפשרות של זהות אנושית שלמה.

מכאן מסקנה שמפתיעה רבים: לדברי מניטו, מושג הגלות מתאר קודם כול את מצבם הטבעי של שבעים העמים, ולא רק את מצבו של ישראל. את הדרך חזרה אל אחדות האנושות, שבלשון ימינו נקראת אוניברסליות, הוא מזהה עם מה שהמסורת קוראת לו משיחיות. הוא ממשיל את האנושות לזר של שבעים מיני פרחים: כשמין אחד חסר, הזר אינו שלם, וכשעם אחד אינו מביא לידי ביטוי את ערכיו וכישרונותיו, העולם אינו מתוקן.

למה האימפריות נכשלו

לפי אותו שיעור, ארבע המלכויות, בבל, פרס ומדי, יוון ורומי, ניסו כל אחת בתורה לאחד את משפחות העמים, וכל אחת הגיעה בסוף למשבר ולחורבן. הסיבה, לדבריו, היא שאומה בעלת זהות אחת אינה מסוגלת להכיל זהויות אחרות. צרפתי אינו יכול להפוך לגרמני, ולכן הדרך היחידה של אומה כזאת לאוניברסליות היא לכפות את זהותה על אחרות, כלומר אימפריאליזם. הוא מביא דוגמאות מן העת החדשה: המהפכה הצרפתית הולידה את האימפריה של נפוליאון, והמהפכה הקומוניסטית התגלגלה לשלטונו של סטלין.

מולן עומד העם היהודי, שלאורך הגלות הוכיח שהוא מסוגל לחיות בכפל זהויות, יהודי־גרמני או יהודי־מרוקאי, ולהישאר נאמן לשם ישראל. מניטו תולה את הכוח הזה בזהות העברית, שראשיתה בעבר, מי שלפי דבריו צפה את הפילוג במגדל בבל והוריש לצאצאיו את השליחות להחזיר את האחדות. הוא מזהה את הסגולה הזאת עם „העניין האלוהי״ של רבי יהודה הלוי, ורואה בה את מה שיאפשר לחברה הישראלית, בבוא העת, להקים מלכות שתסייע לאחד מחדש את המין האנושי.

ישראל אינו נספר בתור פרח כשלעצמו אלא הוא הסרט הקושר את זֵר הפרחים

הסרט שקושר את הזר

האחדות שמניטו מתאר אינה אחידות. הוא נשען על הפסוק „ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים״ ועל פירוש הירושלמי במסכת מגילה, שלפיו הייתה לבני האדם שפה משותפת, ובכל זאת כל אחד וכל עם שמר על דיבורו. בניגוד לאימפריה, שכופה דגם תרבותי אחד ורומסת את מה שמייחד כל עם, מלכות ישראל אמורה לשמור על הרמוניה בין איחוד הכלל לבין ייחוד הפרט. במשל הזר, ישראל אינו עוד פרח בין הפרחים: הוא הסרט שקושר אותם יחד.

לרעיון יש גם צד ממשי. בשובם לארץ, אומר מניטו, היהודים מביאים איתם את התרבויות והערכים של העמים שבקרבם חיו, ומאחדים אותם בארץ ישראל. בשיעור על ארץ ישראל במחשבת המקובלים, שנמסר בצרפתית ותורגם לעברית, הוא מנסח את אותו רעיון בלשון חריפה יותר: ישראל הוא הזהות האנושית עצמה בשלבי היווצרותה, ולכן במקרא, כשהאל מדבר אל ישראל, הוא אומר „זאת תורת האדם״.

אוניברסליות מול קוסמופוליטיות

הבחנה מרכזית בתורתו היא בין שני מושגים שנחשבים בדרך כלל לאותו דבר. הרב אוריאל עיטם מסביר בסדרת שיעוריו על מניטו שהמגמה הקוסמופוליטית היא להתפזר בין האומות ולשמש להן דוגמה מבפנים, ואילו המגמה האוניברסלית חותרת לאותו יעד דרך בניית אומה, שזהותה המוגדרת מגלה את דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט. מניטו מוצא זאת בשינוי השם מאברם לאברהם: רוב פעילותו הבינלאומית של אברהם נעשתה כשעדיין נקרא אברם, והשם אברהם ניתן לו דווקא בבשורה על הולדת יצחק, לקראת בניית אומה.

בהקדמה ל„מספד למשיח״ מסכם הרב אורי שרקי את עמדתו: הקוסמופוליטיות מבקשת לבטל את ההבחנה בין עם לעם ולהותיר את הפרט כערך בלעדי, והאוניברסליות מטילה על האומה שליחות כלפי שאר הלאומים. לכן הקיום הנפרד של האומה, כמעבדת החיים של האנושות, הוא בעיני מניטו ערך אוניברסלי ממדרגה ראשונה. מכאן גם הסתייגותו מיהודים שראו בגלות את מקום השליחות הקדושה: הוא מזכיר את הניסיון של תלמידי הרב שמשון רפאל הירש לחנך את הגרמנים, ושואל מה יצא ממנו.

ממלכת כהנים: מציון או מן הגלות

הייעוד הכלל־עולמי נאמר לאברהם כבר בקריאה הראשונה, „ונברכו בך כל משפחות האדמה״, ונשנה לעם כולו בסיני: „ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״. מניטו מציג שתי חלופות למימושו. באחת, ישראל יושב בארצו ומקיים קשר עם העמים בכבוד ובתפארת, באמצעות שליחים־מחנכים שיוצאים אליהם לזמן קצוב, ברוח חזון ישעיהו „כי מציון תצא תורה״. בשנייה, הקשר נוצר דרך גלות, שעבוד ועינוי. לדבריו, ההיסטוריה התנהלה עד כה לפי החלופה השנייה בגלל הפער בין ישראל כפי שהוא מוגדר במחשבת הבורא לבין ישראל ההיסטורי.

„אור לגויים״ במשנתו נשען על תוכן מוסרי ונבואי. המוסר והאמונה באל אחד קשורים אצלו זה בזה: לפי שרקי, מניטו קבע שתיקון המידות בלי אמונה מאבד את העיקר, ובכך ביקר את המחשבה הקנטיאנית החילונית, שלפיה אפשר להפריד בין המוסר לאמונה. ממורו יעקב גורדין למד, לפי ביקורת שפורסמה ב„ישראל היום״ על הביוגרפיה שכתב עליו יוסף שרביט, שהנבואה אמנם פסקה, אבל הנבואה העברית ממשיכה להתקיים, ובאמצעותה הגיע המסר הנבואי אל אומות העולם.

ישראל אינו אומה בין האומות אלא הזהות האנושית בהתפתחות עוברית.

מתחרים, מתנגדים ומפגש עם יוון

השליחות הזאת מעוררת התנגדות. לפי עיטם, מניטו רואה בנמרוד מי שהוביל פרויקט מתחרה לאיחוד האנושות סביב כוח אנושי טוטליטרי, ואילו אברהם ביקש פסיפס שבו כל עם תורם את גוונו וישראל משמש לב שמגשר ביניהם. מניטו מבחין בין מתנגדים, שמבקשים לחסל את ישראל, לבין מתחרים כמו לוט, ישמעאל ועשו, שמבקשים לתפוס את מקומו, ומתאר את ההיסטוריה כתחרות בין פרויקט המלכויות של הגויים לבין פרויקט התולדות של ישראל.

שיעור החנוכה מתאר מפגש מסוג אחר. מניטו מכבד את תרומת יוון לאנושות: גילוי חוקי האסתטיקה וביסוס המתמטיקה כשפה מדעית אוניברסלית. לדבריו, ברית בין רוח הקודש של ישראל לבין המדע היווני הייתה יכולה להביא לראשית ימות המשיח. המשבר פרץ כשהיוונים החילו את שיטת המחקר של עולם הטבע על עולמו הפנימי של האדם, וכך נכנסה אליו תפיסה דטרמיניסטית שאין בה מקום לבחירה חופשית ולמוסר שנשען עליה. בעיניו המאבק בין חכמת ישראל לחכמת יוון נמשך עד היום.

בימינו ובמחקר

החוקר אורי ורדיגר מראה, במאמר משנת 2022 על מושג האחווה בפרשנות המקרא של מניטו, שספר בראשית נקרא אצלו כסיפור של בניית אחווה אנושית, ושהיהדות מוצגת בו כקבוצה פרטיקולרית שייעודה להיות חלוץ מוסרי של האנושות. לפי סקירת תולדותיו שפורסמה באתר Akadem, מניטו היה מהראשונים שפנו אל הנוצרים בצרפת וביקרו את עצם רעיון היהודו־נוצריות, ובמקום להצדיק את היהדות בפני האידאולוגיות הזמין את הפילוסופיות והתרבויות להתמודד עם אמות המידה של התורה. הרב ספי גלדצהלר כותב שמניטו ראה ב„אור לגויים״ מטרה ממשית ועכשווית, וקשר את תקופת משיח בן דוד לערך האוניברסלי.

למי שרוצה להעמיק: השיעור הערוך על חנוכה והשיעור על ארץ ישראל במחשבת המקובלים באתר מכון מניטו, וסדרת השיעורים של הרב אוריאל עיטם בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון, בעיקר השיעורים על אוניברסליות וקוסמופוליטיות, על תפקיד הגלות ומבחן הגאולה ועל העברי המתחרה והמתנגד.