מפתח מושגים

מניטו הבחין בין שתי זהויות. הזהות העברית מתחילה באברהם, "העברי", והיא זהות של עם שלם בארצו, עם שליחות שפונה אל האנושות כולה. הזהות היהודית התגבשה בגלות, ובכל מקום נקשרה לתרבות המארחת: יהודי־צרפתי, יהודי־מרוקאי, יהודי־פולני.

השיבה לארץ, לדבריו, מאפשרת לחזור אל הזהות העברית המקורית בלי לוותר על מה שהגלות שמרה. הצירוף "עברי ממוצא יהודי" הפך כמעט לשם נרדף לו, ואף שימש כותרת לספר שהוקדש לזכרו.

לפי מניטו, הדור שזכה לשיבת ציון עומד בנקודת מעבר. הקיום היהודי של הגלות מגיע לסופו, ותקופה עברית חדשה מתחילה. הוא ראה בכך סוף של פרק ולא חורבן: בגלות, במפגש עם הנצרות והאסלאם, הזהות התחדדה, ועכשיו אפשר לבנות אותה מחדש בארץ.

מכאן המשפט שמובא בשמו: "אנו אחרוני היהודים של העבר וראשוני העברים של העתיד". הדור הזה נושא את שתי הזהויות יחד, ותפקידו לעבור מן האחת אל השנייה.

את המאבק בין יעקב לעשו קרא מניטו כמאבק על הזהות עצמה: מי הוא ישראל. את עשו, אדום, זיהה עם העולם הנוצרי, שגם הוא רואה את עצמו כיורש של ישראל. לכן העימות הזה הוא תאולוגי, על "השמיים", ולא על הארץ.

לדבריו, בזכות הקבלה יכולה היהדות לעמוד מול טענות הנצרות. מאותה סיבה דחה את המושג "יהדות־נוצרית", שבעיניו מטשטש את ההבדל במקום להבהיר אותו.

מול האסלאם תיאר מניטו עימות מסוג אחר. לדעתו אין בין היהדות לאסלאם מחלוקת תאולוגית עמוקה כמו זו שמול הנצרות. העימות עם ישמעאל הוא על הארץ: על עצם קיומו של עם ישראל בארץ ישראל.

מניטו, שגדל באלג'יריה, גם לא קיבל את התמונה המיופה של חיי היהודים בארצות האסלאם. ד"ר יוסף שרביט, שכתב את הביוגרפיה האינטלקטואלית שלו, מביא את טענתו שהקוראן עצמו צופה את שיבת היהודים לארצם.

מניטו קרא את דמויות ספר בראשית כטיפוסים, שכל אחד מהם מגלם תהליך היסטורי ארוך. ההיסטוריה, לדבריו, מתבררת רק במבט לאחור ודרך התורה. הדגש אצלו הוא על התהליך: אברם נעשה אברהם, יעקב נעשה ישראל, וכך גם העם עובר מקיום של יחידים בגלות לקיום של עם עברי בארצו.

זו "השפה החדשה" שתלמידיו מזהים בה את חידושו: שפה שמתאימה לתקופה שבה הזהות היא השאלה המרכזית. סדרת הספרים "סוד מדרש התולדות" מוקדשת כולה לנושא.

מניטו הפך את כיוון השיפוט. התרבות המערבית אינה הסמכות שבוחנת את היהדות; התורה היא אמת המידה שלפיה נבחנות הפילוסופיה והתרבות. הוא ביקר את הקיפאון האורתודוקסי, את היהדות הליברלית, ואת הקריאה האקדמית שמנתקת את המקורות מחיי העם.

כבר ב־1957, בנאום בפני סטודנטים יהודים בציריך, הציע שרבנים ואנשי אקדמיה יבנו שפה משותפת. את חכמת התלמוד, הזוהר והמדרש ניסח בצרפתית כך שאינטלקטואלים יוכלו להבין אותה בלי לעוות אותה.

מה שמאחד את היהודים בעולם, לפי מניטו, הוא קודם כל השייכות לאומה, ורק אחר כך הדת. הוא ראה בסיפור חייו שלו, מיהודי בגלות לישראלי בארצו, דוגמה לדרך שעובר העם כולו.

מכאן גם הקריאה שלו ללמוד את התורה בשפתה הטבעית, כפי שעם עברי חי בארצו קורא אותה, ולא כטקסט של קהילה דתית בגלות.

מניטו פירש את ההבדל בין אשכנזים לספרדים כהבדל בין שני דפוסים של גלות. במאמר "ישראל בגלות האסלאם והנצרות" הוא מתאר איך הפיצול התגבש בהשפעת התרבות הנוצרית מצד אחד והתרבות המוסלמית מצד שני.

לפי קריאתו של ד"ר יוסף שרביט, מניטו קשר את האשכנזים לדפוס של גלות בית ראשון, שנוטה לדחות את הגאולה לאחרית הימים, ואת הספרדים לדפוס של גלות בית שני, ששמר על שאיפה ממשית לחידוש הממלכתיות. בסוף המאמר הוא צופה שליהודי צפון אפריקה יהיה תפקיד מרכזי בעיצוב החברה הישראלית.

מניטו ראה בהקמת המדינה ובאירועיה את ימות המשיח, גם כשהם לא נראים כמו שאנשים ציפו. לדבריו, אחרי מלחמת ששת הימים החל מעבר מתקופה של משיח בן יוסף לתקופה של משיח בן דוד.

בספר "מספד למשיח" הוא עוסק בהספד שנשא הרב קוק על הרצל, ודרכו שואל מה מקומם של החומר והרוח בגאולה, ומה עתידה של החילוניות.

הזהות העברית, כפי שמניטו הבין אותה, פונה אל האנושות כולה. ישראל אמור להיות אור לגויים בכך שהוא מביא לעולם תורה ומוסר. האמונה באל אחד והמוסר תלויים אצלו זה בזה, והנבואה העברית ממשיכה לשאת מסר אל האומות.

בשיעור על חנוכה תיאר את האנושות כמפוצלת מאז מגדל בבל לשבעים זהויות חלקיות. האימפריות ניסו לאחד אותה בכפייה ונכשלו. דווקא העם העברי, שמסוגל להכיל זהויות רבות, יכול להוביל איחוד כזה.

מחקר של ד"ר אורי ורדיגר מ־2024 מבוסס על טקסט מוקדם שמניטו כתב בתקופת פריז ולא פורסם. בטקסט הזה הוא קורא את סיפור יוסף כסיפור חיובי על חיים בגולה, ומציע אותו כדגם ליהדות צרפת שאחרי המלחמה, על רקע ההגירה של יהודי אלג'יריה לצרפת.

הדגם ה"יוספי" שונה משלילת הגלות של הציונות. המחקר מראה שעמדותיו של מניטו התפתחו, ושהדגש על שיבת ציון התחזק אצלו בהמשך דרכו.

מניטו השתמש במושגי הקבלה, כמו אין סוף, צמצום, ספירות ועולמות, כדי לענות על שאלות פשוטות וקשות: מה הקשר בין האל לעולם, ולמה בורא שלם ברא עולם שיש בו רע. שיעוריו בנושא יצאו בספרים "סוד לשון הקודש" ו"צהר לרזים".

מושג הצמצום, פינוי מקום לאחר, חוזר אצלו גם מחוץ לקבלה: בדיון על משפחה, על הורות ועל מוסר.