כיצד התהוו החגים בישראל

על השיעור

השאלה שעולה בשיעור היא מה אפשר לדעת מראש על אחרית הימים. מניטו מסביר שהנבואה מגלה את מבנה ההיסטוריה ואת מה שהכרחי בה, אבל תוכן המאורעות תלוי בזכות הדור, ולכן גם הנביאים לא ראו את הפרטים. הוא נשען על הפסוק „עין לא ראתה אלקים זולתך״ ועל דברי הרמב״ם שהמשיח יבוא, אך איך יבוא אי אפשר לדעת.

מכאן הוא עובר לשורשי המועדים. בחיי האבות כבר נמצאים כל החגים: כשבאו המלאכים אל אברהם ושרה היה פסח, וחגגו אותו לפי מצב הדור. פסח של האבות, פסח מצרים ופסח של ימות המשיח הם אותו פסח. חנוכה קיימת מימי אדם הראשון כחנוכת האור בעולם, ופסח כחנוכת האביב וגאולת החיים, אבל המועד המתין למאורע ההיסטורי שימלא אותו תוכן. ביציאת מצרים קיבל הפסח את מאורעו, ובימי החשמונאים קבע בית דינם שנצחון המכבים הוא המאורע של חנוכה.

לכן הלכות החגים אינן באות מפי הנבואה: הן פרי חכמת חכמי ישראל, שקובעים אותן לפי מציאות המאורעות בדור. מניטו מדייק בפסוק „ושמרתם את המצות״: המצות כבר היו ידועות, ומכאן ואילך משמעותן היא יציאת מצרים. המצה ששרה הכינה למלאכים בבשורת לידת יצחק כבר רמזה לגאולה. בסוף הקטע הוא מסביר שידיעת הקב״ה את העתיד אינה בתחום התפיסה שלנו, ומתחיל לבאר זאת דרך עניין התשובה וראש השנה.

עיקרי הדברים

• הנבואה מגלה את מבנה ההיסטוריה, ותוכן המאורעות תלוי בזכות הדור.
• שורשי כל המועדים נמצאים כבר בחיי האבות.
• כל מועד המתין למאורע ההיסטורי שנתן לו את משמעותו, כמו יציאת מצרים לפסח וימי החשמונאים לחנוכה.
• הלכות החגים נקבעות בחכמת חכמי ישראל לפי המאורעות, ואינן באות מן הנבואה.
• פרטי ביאת המשיח אינם ניתנים לידיעה מראש, אפילו לנביאים.

מקורות שנזכרים בשיעור

• ישעיהו סד, ג
• שמות יב, יז
• במדבר ט, יא
• רמב״ם, הלכות מלכים