משימת האמנים בזמן הגאולה

על השיעור

הקטע הוא המשכו של מפגש אמנים ואנשי תורה, ובו מניטו משיב לשאלות. הוא חוזר להבדל בין חיי הרוח של העמים לחיי הרוח בישראל: אצלם הדת והמוסר נפרדים, ואצלנו הדת היא המוסר. מכאן ההבחנה באמנות בין הנאה לשמחה: מי שמחפש הנאה כבר קרוב לעבודה זרה, ומי שמחפש שמחה הולך דרך המוסר אל מקור החיים.

לדבריו, במשך הגלות נשמר בעיקר „השולחן ערוך״ של שבט לוי, כלומר הצד הדתי, ואילו לכל שבט היה ממד רוחני משלו, רוח קודש השייכת לכל התפקידים בחברה. משום כך כמעט אין בידינו הדרכה לאמנות, מלבד המוזיקה שהייתה חלק מעבודת המקדש. עכשיו העם נמצא במעבר לשלב עברי, וניסיונות להחיות מסורת ספרדית או אשכנזית כפי שהייתה הם בעיניו עדיין גלותיים.

לשאלה כיצד יבחין האמן בין טוב לרע הוא עונה שעליו לעשות זאת בעצמו, לפי השאלה אם יצירתו נותנת חיים. במושגי הקבלה, מה שבא מעולם החכמה, שבו ההפכים מתאחדים, צריך בירור בעולם הבינה, המבחין בין טוב לרע, וזו עבודת הבדלת הסולת מן הפסולת. בשיחה על חליל מזרחי ומערבי הוא מציע בזהירות שהתפיסה המערבית קרובה ל„עיגולים״ והמזרחית ל„יושר״, ומזכיר שגם לטעמי המקרא ולכוונות התפילה יש משמעות רוחנית שאבדה. המטרה היא להחזיר לאמנות את מקומה בחיי הרוח.

עיקרי הדברים

• בישראל הדת והמוסר הם עניין אחד, ולכן גם האמנות נמדדת במוסר.
• ההבחנה המרכזית באמנות היא בין חיפוש הנאה לחיפוש שמחה.
• בגלות נשמר בעיקר הצד של שבט לוי, וסגולות שאר השבטים, ובהן האמנות, הצטמצמו.
• האמן עצמו צריך לברר מה ביצירתו נותן חיים ומה לא.
• בלשון הקבלה, בירור זה הוא המעבר מעולם החכמה לעולם הבינה.

מקורות שנזכרים בשיעור

• דברים ו, ד
• ברכות יג, ב