יעקב ועשו: המאבק על השם ישראל במשנת מניטו, הרב יהודא ליאון אשכנזי

שני אחים ושם אחד

בשיעור שנתן בבת ים ב־1993 תיאר מניטו את ספר בראשית כתהליך של בירור זהות בתוך משפחה אחת. מאברם יצא ישמעאל, מיצחק יצא עשו, ורק יעקב קיבל את השם ישראל. הוא הבחין בין שני סוגי יריבים: מתנגדים שרוצים להשמיד את ישראל, כמו נמרוד, אבימלך ולבן, ומתחרים שרוצים לתפוס את מקומו, כמו לוט, ישמעאל ועשו. עמלק, שיצא מעשו, מבקש גם להשמיד וגם להחליף.

הרב אוריאל עיטם, בשיעור „העברי המתחרה והמתנגד״ בסדרה על משנת מניטו, מסכם מתוך „סוד מדרש התולדות״ את תחומי המאבק: לוט מתחרה על העם, ישמעאל על הארץ, ועשו על העולם הרוחני. ככל שהקרבה גדלה, הקושי גדל: לוט הוא אחיין, ישמעאל אח מאב, ועשו אח גמור, תאומו של יעקב.

עשו, אדום ורומא: השורשים

הזיהוי של עשו עם הנצרות נשען על מסורת ארוכה. אצל חז״ל עשו הוא אדום, ואדום הוא אב הטיפוס של רומי, ובמאמרו „ישראל בגלות האסלאם והנצרות״ (1971) מניטו מביא את אברבנאל, שקבע במפורש שעשו הוא רומא. לדבריו, הזיקה אינה רק תוצאה של העובדה שהנצרות הופיעה בזמן שלטון אדום ורומא על יהודה: רומא, שהייתה תחילה פגאנית ואחר כך נוצרית „בחצי־תשובה״, מגלמת את תכונותיו של עשו כפי שהכתוב מתאר אותן. הוא ממליץ לקרוא בעיון את עובדיה, שלפי המסורת התלמודית היה מבני עשו והתגייר.

בשיחה מ־1991 עמד מניטו על פירוש רש״י לבראשית כח, ה. הכתוב מזכיר את „רבקה אם יעקב ועשו״, ורש״י כותב „איני יודע מה מלמדנו״. לפי מניטו, רש״י לא יכול היה לפרש בגלוי, משום שחי בסביבה נוצרית: לעשו אין עתיד אלא בהכרה שיעקב הוא ישראל, כי עשו מתיימר להיות „ישראל האמיתי״. כשעשו חוזר בתשובה, זהותו כעשו נעלמת. מניטו מעמיד זאת מול ישמעאל: על ישמעאל לומד רש״י מסדר הקבורה של אברהם, „ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו״ (בראשית כה, ט), שעשה תשובה, ובעשו, לדבריו, אין ללמוד דבר דומה.

מקור נוסף הוא הספרי (דברים, שמג): כשהקב״ה הציע את התורה לאומות, עשו דחה אותה בגלל „לא תרצח״ וישמעאל בגלל „לא תגנוב״. מניטו מעיר שהמדרש מביא דווקא את בני משפחת אברהם, הקרובים לאידיאל של התורה, ומסיק שהסירוב מגלה שאין אצלם מקום לתשובה. את זה הוא קושר לתפיסת החוק בנצרות, שבה החוק דומה לחוק הטבע ואין מי שמקבל את השב.

עשיו, כלומר רומא, כלומר הנוצרי, בין אם הוא אורתודוכסי ובין אם הוא „פורש״, רואה עצמו כישראל האמיתי.

הקליפה הפנימית: למה העימות עם עשו נוגע לשמיים

באותו שיעור מ־1993 הביא מניטו את דברי המקובלים: אברם היה צריך להוציא ממנו שתי קליפות. הקליפה החיצונית יצאה עם ישמעאל, והקליפה הפנימית יצאה עם עשו, מיצחק. בהערות מכון מניטו לתמלול מובא קטע מ„סוד מדרש התולדות״ שמסביר את ההבדל. לזהות העברית יש שני צדדים, הצד האוניברסלי, „ממלכת כהנים״, והצד הלאומי, „גוי קדוש״ (שמות יט, ו), וישראל צריך למלא את שניהם בבת אחת. טענת עשו היא שהצד הלאומי מיותר ואף מזיק, ושאפשר להיות אוניברסלי בלי להיות עברי.

מכאן ההבדל בין שני העימותים. במאמר מ־1971 כתב מניטו שבין יעקב לעשו יש תחרות על הזהות המהותית, תחרות שנוגעת לשמיים. בשיעור מ־1993 ניסח זאת כך: מישמעאל יצא האסלאם, מעשו יצאה הנצרות, והתחרות בין עולם הנצרות לישראל אינה על הארץ, היא בשמיים. בשיחה מ־1991 הוסיף זווית נוספת: מי שמכריע לפי מידת החסד לבדה נוטה לנצרות, מי שמכריע לפי מידת הדין לבדה נוטה לאסלאם, ותורת משה מבקשת את איחוד המידות.

הקבלה, אשכנז וספרד

במאמר מ־1971 קשר מניטו את שני העימותים לשני ענפי העם. היחס בין יצחק לישמעאל מתאים ליהדות ספרד, שחיה בארצות האסלאם, והיחס בין יעקב לעשו מתאים לשבט האשכנזי, שחי בארצות הנצרות. לדבריו, העולם האשכנזי התייחס לתאולוגיה כשטח שהוקצה זמנית לדת הנוצרית, ואילו באקלים המוסלמי לא היה איסור כזה, ולכן התאולוגיה היהודית פותחה בידי חכמי ספרד: הרמב״ם, אבן גבירול ובעיקר רבי יהודה הלוי, שבעקבותיו הלכו המהר״ל והרב קוק.

מכאן קביעתו שרק הקבלה הספרדית מאפשרת ליהדות לנצח את הכפירה הנוצרית, ולצדה הערה עדינה: באשר לעשו, יצחק נוטל עליו אחריות, שהרי הוא אביו. הרב ספי גלדצהלר מביא שיעור מאוחר של מניטו על „שערי אורה״, שבו טען שבעימותים ההיסטוריים עם הנוצרים בלטו דווקא חכמי ספרד, כמו הרמב״ן, משום שלישמעאל אין אחיזה בזהות של ישראל. גם בשיחה מ־1991 תיאר את הרמב״ן כמי שחי את המחלוקת עם הנוצרים.

בלי „יהדות־נוצרית״: היחס לנוצרים

מתוך התמונה הזאת מובנת עמדה שליוותה את מניטו מימיו בצרפת. במסמך ביוגרפי שפורסם באתר Akadem נכתב שהוא היה הראשון שפנה אל הנוצרים ותקף, במקום האנטישמיות שבה התמקדו ארגוני הידידות היהודית־נוצרית, את עצם הרעיון של „יהדות־נוצרית״, שנראה לו מופרך מבחינה תאולוגית. לאור משנתו על יעקב ועשו, המקף שבצירוף מטשטש בדיוק את השאלה שעליה נאבקים האחים: מי הוא ישראל.

עמדתו כלפי הנוצרים עצמם הייתה מורכבת. בשיעור על ארץ ישראל במחשבת המקובלים, שתורגם מצרפתית, אמר שהנוצרים של היום אינם אחראים לטעויות אבותיהם, שיכולים להיות אהבה ושיתוף פעולה איתם, ושבכל זאת התחרות על הזהות אינה מאפשרת פשרה. בריאיון קצר שנדפס בקונטרס „איגרת למחנך״ אמר שהשלום בין יהודים לנוצרים יבוא כשהנוצרים יבינו שהם „כמין גולה של ישראל״. החוקר אורי ורדיגר כתב ב־2024 שבשנותיו בישראל ניכרים סימנים עקיפים לנכונות להעניק לנצרות תפקיד „יוספי״, בתנאי שהכנסייה תראה את עצמה כהמשך תפוצתי של היהדות, וציין שהנושא עוד דורש מחקר. ד״ר יוסף שרביט מתאר גם צד חריף: מניטו אמר שהשואה הייתה תוצאה של אלפיים שנות הטפה נוצרית.

ישמעאל לקח לנו הארץ, עשו לקח לנו את השמיים. נשאר לנו: האופק. הגלות.

מה זה אומר היום

בשיעור מ־1993 סיכם מניטו את מצבו של ישראל במשפט חד: ישמעאל לקח את הארץ, עשו לקח את השמיים, ולישראל נשאר האופק, כלומר הגלות. כשעם ישראל החליט לחזור לארצו „תחת השמיים שלו״, העולם כולו נסער. לפי הסבר זה, שיבת ציון מעמידה את ישראל מול שתי הטענות בבת אחת.

מניטו גם ראה סימנים לשינוי. במאמר מ־1971 כתב שהגיעו ימים שבהם היהודים, ואיתם אנשים רבים ברי לב, יבינו סוף סוף שיעקב הוא ישראל. בשיעור מ־1993 ציין שהעולם הנוצרי כבר רוצה לדבר עם ישראל. שרביט מתאר את מלחמת ששת הימים כסטירת לחי לתרבות המערבית הנוצרית שראתה את עצמה כ„ישראל האמיתי״, ומספר שנוצרים רבים באו בעקבותיה להתייעץ עם מניטו.

איפה ללמוד עוד

המקור המרוכז ביותר הוא המאמר „ישראל בגלות האסלאם והנצרות״, שכתב מניטו ונדפס בקובץ „שבט ועם״ ב־1971, וזמין באתר מכון מניטו. לצדו כדאי לקרוא את תמלול השיעור „סיפורה של הזהות העברית״ מ־1993 ואת השיחה „מהפכת הזהות העברית״. מבוא מסודר נמצא בשיעור „העברי המתחרה והמתנגד״ של הרב אוריאל עיטם באתר ישיבת הר עציון, ולמחקר על יחסו לנצרות ראו את מאמרו של אורי ורדיגר בכתב העת Religions.