עם לפני דת: השייכות הלאומית כיסוד הזהות

מצרפתי בן הדת היהודית לישראלי

מניטו נולד באוראן שבאלג׳יריה, בנו של הרב דוד אשכנזי, רבה הראשי של יהדות אלג׳יריה, ובבית למד תורה על כל רבדיה. בפרק הראשון של חייו ראה את עצמו, בלי לייחס לכך חשיבות מיוחדת, כצרפתי אלג׳ירי בן הדת היהודית. את סיפור חייו פתח בספרו סוד העברי, ושם הוא מתאר את המפנה: בביקורים עם תלמידיו בארץ בשנות החמישים פגש את הרב צבי יהודה קוק, ובעקבות המפגש הבין שמה שמאחד את היהודים הוא השייכות הלאומית. הוא סיפר שמאותו לילה החל ללמוד מחדש את התורה כולה עם המפתח שקיבל מהרצי״ה, ההכרה בקדושה הטבעית המתגלה בארץ ישראל.

בתיאור של מניטו, הזהות היהודית הגלותית הייתה מערכת אמונה רופפת שנצמדה לזהות לאומית של עם אחר, יוקרתית ככל שתהיה, ולכן נשארה חצויה ומתורגמת. הזהות הישראלית, לעומתה, יציבה ומוגדרת הרבה יותר. מכאן נולדה ההכרה שלו בממד הלאומי והפוליטי של העם היהודי, שבאה במקום ההגדרה העצמית הקודמת.

סיפור חיים כראי של העם

מניטו חילק את חייו לשלוש תקופות: אלג׳יריה עד מלחמת העולם השנייה, כעשרים שנה בצרפת, שבהן פגש את העולם היהודי האשכנזי, וחייו בישראל אחרי מלחמת ששת הימים. בעיניו לא היה זה סיפור פרטי. הוא תיאר את עצמו כמקרה פרטי של תהליך שעובר על העם כולו בדור התקומה, תהליך שהופך את העם היהודי לאומה עברית ואת היהודי לישראלי. הרב אוריאל עיטם מסביר שלכן פתח מניטו את ספרו בתולדותיו: התחנות בחייו הן צמתים בתולדות ישראל. בשיעור בבת ים ב־1993 סיפר שבימי מלחמת ששת הימים שאל את הרב צבי יהודה מדוע זכה דורנו למה שלא זכו לו גדולי ישראל במשך אלפיים שנה, והרב השיב שהשאלה נובעת מכך שאינו יודע מי אנחנו: האחרונים של האחרונים והראשונים של הראשונים. מניטו פירש זאת כדור של אחרוני היהודים וראשוני העברים, שאבותיו היו יהודים ונכדיו עברים בארץ ישראל.

בעדות שנרשמה בסוף שנות השבעים ופורסמה באתר Akadem תחת הכותרת Les Juifs et les Hébreux, הוא מתאר את העולם של סבו באלג׳יריה: התפללו בעברית ודרכה נקשרו לעבר המקראי, הרגש התחלק בין המנגינה הערבית לפולקלור הספרדי, ושפת התרבות הייתה צרפתית. מולו עומד עולמו של נכדו, עולם עברי קוהרנטי. מניטו מרגיש בבית בשניהם, אך מציין אסימטריה: הסב חלם על עולם הנכד בדרך המסורתית, והנכד לא יכיר לעולם את העולם שחלף.

מה שמאחד את כל היהודים ברחבי העולם הוא קודם כל השייכות הלאומית ולא השייכות הדתית

יהודי ועברי

כדי להסביר את ההבחנה, מניטו חוזר אל מקור השם. „יהודי״ הוא במקורו בן ממלכת יהודה, מה שנשאר מן העם אחרי אובדן עשרת השבטים ותום הנבואה. בגלות, לדבריו, נעשה היהודי זהות שאינה עומדת בפני עצמה: תמיד יהודי־פרסי, יהודי־תימני או יהודי־אירופי. העברי, לעומתו, הוא זהות שלמה. יוסף, „נער עברי״, חי בתרבות מצרית, וזהותו נשארה עברית. גם בשנות הגלות, לדבריו, היו יחידי סגולה, ובעיקר תלמידי חכמים, שנשארו קרובים יותר לזהות העברית, אבל היהודי הפשוט חי בסימביוזה של עברי שהוא גם בן לעם אחר.

בשיעורי „להתחיל מבראשית״ הוא מנסח הקבלה: כמו שהארמי היה העברי של גלות בבל, היהודי הוא העברי של גלות רומי, והישראלי הוא יהודי שחוזר להיות עברי. הוא מדגיש שאין זו ביקורת על תוכנה הרוחני של היהדות. התוכן הזה, לדבריו, הוא העבריות עצמה, מתורגמת לשפה אחרת, ובגלות היא לבשה צורה חברתית והיסטורית שונה.

הברית כברית של עם

מי שיקרא את „עם לפני דת״ כהצעה להחליף את התורה בלאומיות, יחטיא את כוונתו. בנאום שנשא בציריך ב־1957 טען מניטו שהמורשת היהודית היא מורשת קולקטיבית: העם מאמין בה כעם, ודווקא הכפירה היא עניין פרטי. הוא הוסיף שגם אם רוב היחידים יהיו אתאיסטים, האתאיזם יישאר עניין פרטי, משום שהכלל אינו סכום הפרטים. אם כן, הקדמת העם אינה דוחקת את הדת; היא קובעת מי נושא אותה.

בשיעור שמסר בבת ים ב־1993 הוא מוסיף לכך יסוד מן הסיפור המקראי. הערב רב שיצא ממצרים קיבל את התורה בסיני, אבל חסרה לו העבריות, הדרך ארץ של האבות, ולכן, לדבריו, האמונה שקיבל הפכה אצלו לעבודה זרה בחטא העגל. מכאן הוא לומד שתורה בלי דרך ארץ מביאה לדת בלי מוסר, ומפרש את המאמר „קדמה דרך ארץ לתורה״ גם כרמז לדרך ארץ ישראל. הסדר אצלו ברור: קודם הזהות העברית והמוסר של האבות, ואחר כך התורה.

בכרך השישי של סוד מדרש התולדות הוא מוסיף שלזהות העברית שני צדדים: הצד האוניברסלי, „ממלכת כהנים״, והצד הלאומי, „גוי קדוש״, ושניהם נדרשים יחד. הטענה שהוא מזהה עם עשו, ומשם עם רומי והנצרות, היא שהצד הלאומי מיותר ואף מזיק, ושאפשר להיות אוניברסלי בלי להיות עברי. ד״ר יוסף שרביט מעיר בהקשר זה שבארצות הנצרות נתפסה היהדות כדת, ובארצות האסלאם כאומה.

לקרוא את התורה בשפתה הטבעית

למסקנה הזאת יש השלכה על לימוד התורה. לפי הצגתו של הרב עיטם, מניטו טען שבגלות איבד עם ישראל את היכולת לקרוא את התורה כעם עברי, והפרשנים שמרו על קריאה מיוחדת שלה בעזרת המדרש והסוד. עם עברי חי יכול לקרוא אותה כשפה האותנטית של חייו, ועם השיבה לארץ אפשר לשקם את הקריאה הזאת. רוטנברג ופיבקו מתארים את היעד שהציב: עם ישראל שחי עם תורתו על אדמתו, בלי פשרות.

לשאלה הזאת יש גם צד ישראלי עכשווי. רוטנברג ופיבקו מציינים שמשנתו מחייבת לברר מה משמעות היותנו היום ישראלים ולא רק יהודים, והאם הישראליות היא שלב בדרך אל העבריות. לפי מניטו, השיבה לארץ מחייבת להסביר לכל יהודי את שורש זהותו, את משימתו ואת אחריותו כבן לעם.

מהות הדת בישראל הינה ברית בין האלוהים ובין עם ישראל כישות קיבוצית

התפתחות וקריאות ביקורתיות

העמדה הזאת לא הייתה נקודת המוצא של מניטו. אורי ורדיגר, שחקר את כתביו המוקדמים, מראה שבהם הציע מניטו דגם „יוסֵפי״ של חיים יהודיים בגולה, שראה בגלות ניסיון שיש בו שליחות אוניברסלית והציב אותו מול שלילת הגלות הציונית. רק בהמשך התקרב לציונות וקשר את דמות יוסף למפעל של בניית מדינה. ההכרעה בדבר קדימות העם היא אפוא תוצאה של דרך, וגם היא מתוארת אצלו כתהליך.

גם המושג „עבריות״ מעורר שאלות. שאול בן שושן, בסקירה על הביוגרפיה שכתב שרביט, מתאר את הדיסוננס שבין רב אורתודוקסי לבין עבריות שנשמעת כמבקשת להתנתק מן היהדות, ומסביר שהקריאה בספר פותרת את החידה. המושג „עברי ממוצא יהודי״ עלה כשאלה פתוחה גם בכנס על משנת מניטו שקיימה אוניברסיטת בר־אילן ב־2022, בהרצאתו של פרופ׳ דוד בנון.

להמשך לימוד

את תיאור התפנית בלשונו של מניטו אפשר למצוא בתחילת ספרו סוד העברי (עמ׳ 21 עד 30), וקטעים ממנו מובאים בשיעור הפותח בסדרת השיעורים של הרב עיטם בתורת הר עציון. את ההבחנה בין יהודי לעברי מפתחים התמלולים „סיפורה של הזהות העברית״ (1993) ו„להתחיל מבראשית״ באתר מכון מניטו, ואת היסוד הקולקטיבי של הברית מנסח נאום ציריך מ־1957. לתמונה הביוגרפית והאינטלקטואלית המלאה, ראו את ספרו של ד״ר יוסף שרביט „עבריות ומעבר לה״.