הקבלה כשפה במשנת מניטו

שפה של סמלים, מפתח לפשט

במבוא לכרך השני של „סוד לשון הקודש״, שנבנה מקטעים משיעוריו, מוסבר ששפת הקבלה היא שפה של סמלים מוכרים, והמקובלים מניחים שקוראיהם יודעים את תוכנם. מניטו לא ראה בה עולם נפרד מן המקרא. לפי שיעוריו, תורת הסוד באה להסביר את פשוטו של מקרא, והבנת הפשט היא הבנת לשון הקודש של הנבואה בעולם שאין בו עוד התגלות נבואית. הוא מביא בהקשר זה את דברי הגאון מווילנה שהסוד הוא הפשט האמתי, ומוסיף שתכלית הקבלה היא להבין אל נכון את משמעות לשון הקודש בימינו.

בשיעור על פתיחת „שערי אורה״ הוא מנסח את המסקנה בחדות: מי שלמד בדרך הקבלה את הדיוק של לשון הנביאים אינו יכול לקרוא את התורה בשום תרגום, אפילו לא בעברית מדוברת. דוגמה לשיטה היא הפסוק בזכריה „ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״. הקושי, איך ייתכן שרק לעתיד ה׳ יהיה אחד, נפתר כשמבחינים בין ההוויה עצמה, שהיא כבר אחת, לבין שמה, כלומר הגילוי שלה כלפי העולם, שעדיין מפוצל לשבעים פנים ועתיד להתאחד.

העיקרון שמאפשר קריאה כזאת הוא ההתאמה בין העולמות העליונים לבין ההיסטוריה. לפי המבוא לכרך השני, המקובלים מלמדים שיש התאמה מוחלטת בין עולם הספירות לבין תולדות הצדיקים בעולם התחתון, ולכן סיפורי האבות הם רמזים למה שנעשה בספירות. מניטו מסיק מכך מסקנה הפוכה מן המצופה: כדי להבין את הסוד צריך קודם להבין את תורת התולדות, כלומר את הסיפורים שהתורה מספרת כפשוטם.

קבלה מבית אבא

לפי מכון מניטו, מניטו החל ללמוד תורת הסוד בצעירותו אצל סבו, הרב חיים טובול, מצאצאי הרב יוסף טובול שנמנה על גורי האר״י. הסב כיוון אותו לדרך לימוד שתשמש גשר בין תורת הסוד לבין החשיבה הפילוסופית והמדעית המודרנית. המכון מונה בין יסודות שיטת התולדות שלו את הזוהר, את כתבי האר״י ואת תורת מקובלי דרעה, ובראשם הרב יוסף אבן טבול, מאבות משפחתו.

את שיעוריו המרכזיים בקבלה מסר מניטו על ספר „שערי אורה״ לרבי יוסף ג׳יקטיליה, והם נמשכו כשבע שנים. לפי אחד מעורכי הסדרה, מניטו בחר דווקא בספר הזה משום שראה את עצמו ממשיך של הקבלה הספרדית. בשיעוריו הוא מסביר את ההבדל: הקבלה הספרדית, הקדומה יותר, לומדת ישירות מן הפסוקים, ואילו האר״י וממשיכיו מסבירים את המקרא בעזרת מושגי יסוד שקודמים במובן מסוים לגילוי התורה. לדבריו אלה שני מישורים של הסבר שהם בעצם אחד, וכדי ללמוד לעבור ביניהם המליץ על „שני לוחות הברית״ של השל״ה.

עיקר לימוד הקבלה כחכמה הוא לימוד לשון הקודש האמתית של הנביאים, דהיינו לימוד הפשט האמתי של המקרא

שאלת המקובל: איך ייתכן עולם

בהרצאה בצרפתית על ארץ ישראל במחשבת המקובלים, שתורגמה לעברית, מניטו מבחין בין שלוש דאגות. התיאולוג שואל באילו תנאים אלוהים יכול להתקיים, והפילוסוף מוטרד מקיומו של האדם. המקובל בטוח בשניהם, ושאלתו היא קיום העולם: אם העולם הוא האל, אין עולם, ואם הוא השתקפות של האדם, גם אז אין עולם. העולם הבא הוא לדבריו הצד השלישי שבו האל והאדם יכולים להתקיים יחד, והעולם הזה הוא מאמץ של הריון לקראתו.

באותה הרצאה הוא משתמש במונחים פרצוף, רשימו וספירות כדי לתאר היסטוריה. הרשימו הוא העקבה שהבורא השאיר בבריאה, כמו חותם הפוך. ספירת מלכות מכוונת לארץ כולה, ומלכות שבמלכות היא ארץ ישראל, ואילו ישראל כעם הוא בחינת תפארת. בשיעורי „שערי אורה״ הוא מוסיף את ההבחנה בין הוויה למציאות, בצרפתית être ו־exister: אלוהי ישראל הוא גם הווה וגם נמצא, כלומר מתגלה ומשגיח על בריותיו.

צמצום: פינוי מקום לאחר

המושג שמניטו הרחיב יותר מכל הוא הצמצום. לפי האר״י, התנועה הראשונה בהאצלת העולמות הייתה סילוק האור לצדדים כדי לפנות חלל שבו ייברא העולם. הרב אוריאל עיטם מתאר את הוויכוח שהתעורר אחריו: יש שהבינו את הצמצום כפשוטו, יש שראו בו הסתר תודעתי בלבד, כמו בעל התניא ובעל נפש החיים, והרמח״ל הבין אותו כבריאה של עולם מוגבל וחסר. מניטו מסכים שזהו משל, אבל מפרש את הנמשל אחרת: הצמצום הוא נתינת קיום לזולת.

בספר „סוד מדרש התולדות״ הוא כותב שלברוא פירושו לתת קיום לאחר, ושזהו מעשה של חסד מוחלט ושל רצון מוסרי. בריאת העולם היא לכן מעשה מוסרי, והפסוק הראשון בתורה מלמד קודם כול על אלוהים שבחר לתת מקום למציאות. הרב אורי שרקי מציין שמניטו שאב מן הרב יהודה לייב אשלג את הגדרת היחס בין הבורא לנברא כיחס של משפיע ומקבל. מכיוון שהנברא הוא ביסודו מקבל, השלום בין בני אדם אינו טבעי, ומאמציהם לתקן את מידותיהם הם הכנה לשלום העתידי.

שבירת הכלים ועולם שנברא חסר

גם שבירת הכלים מקבלת אצלו קריאה של פשט. לפי עיטם, מניטו מזהה אותה בפער שבין הפסוק הראשון בתורה, שבו נבראו השמים והארץ, לבין הפסוק השני, שבו הארץ תוהו ובוהו. העולם נברא חסר בכוונה, כדי שהאדם יהיה שותף בתיקונו. מכאן גם עמדתו שחטא אדם הראשון כבר תוקן ברמת הכלל על ידי דוד המלך, ושההיסטוריה כולה היא תיקון חטא קין, כלומר תיקון יחסי האחווה בין אדם לחברו.

לדברי עיטם, מאחורי העמדה הזאת עומד ויכוח עם הנצרות. אם כל החסרונות נובעים מחטא קדמון, האדם נשאר חוטא שזקוק לחסד שרירותי. אם החיסרון טבוע בבריאה, האדם הוא שותף שבוחר. עיטם מעיר שקשה למצוא לקביעה על דוד מקור מפורש אצל גדולי ישראל שקדמו למניטו, ושהמהדירים מצאו לה מקורות השראה בלבד.

תורת הקבלה אינה מבחינה בין המטפיזיקה למוסר.

מן הקבלה אל המשפחה

הרב שראל רוזנבלט מראה במאמר ב„השילוח״ שהצמצום הוא אצל מניטו גם מפתח לתורת המשפחה. מול סארטר, שראה באבהות עוול, ומול קריאות של העקדה כקונפליקט בין אב לבן, מניטו מציג את האבהות כצמצום: לפי רוזנבלט, הצלחת האב תלויה ביכולתו לפנות ממקומו כדי שבניו יגדלו. מניטו מפרש גם את הגבורה בלשון הקודש כהתגברות על עצמי, כמו הבורא שמרסן את נטייתו להתפשט כדי שיימצא עולם.

הדילוג בין מטפיזיקה למוסר הוא אצלו עיקרון מוצהר. לדבריו, הקטגוריות המטפיזיות והקטגוריות המוסריות בקבלה זהות, ומעשה בראשית הוא המעשה המוסרי בתכלית. לכן המושגים הקבליים מופיעים אצלו גם בדיון על הורות, על יחסי אחים ועל יחסי איש ואישה.

הספרים והמחקר

שיעוריו על „שערי אורה״ יצאו בסדרה „סוד לשון הקודש״, שמציגה לפי תיאור מכון מניטו את מושגי היסוד אין סוף, צמצום, ספירות, עולמות אבי״ע והדרגה. הספר „צהר לרזים״ הוא מבוא לחכמת הקבלה, שמבוסס על הרצאות שמסר בצרפתית לתלמידיו בפריז בסמינר בשנת תשמ״ד, ועוסק ביחס בין הקבלה לתפילה, לפילוסופיה ולנבואה. גבריאלה בן שמואל כתבה באוניברסיטת בר־אילן דוקטורט על הקריאות הקבליות במשנתו ההיסטוריוסופית, ועל בסיסו יצא הספר „מן האין אל האני״, שעוסק בשאלה איך מבורא מושלם יצאו בריות חסרות ואיך מן הטוב המוחלט יצא רע.

השימוש בקבלה כשפה קשור למפעל רחב יותר. לפי סקירת תולדותיו באתר Akadem, כבר בפריז עסק מניטו בבניית אוצר מילים בכמה שכבות, שיאפשר לבטא בצרפתית את תוכן התלמוד, הזוהר והמדרש בלי לעוות אותו, בשפה שתהיה מובנת לחשיבה רציונלית תובענית.