עברי ממוצא יהודי: הזהות העברית במשנת מניטו, הרב יהודא ליאון אשכנזי

שתי זהויות: עברי ויהודי

ההבחנה מנוסחת בבהירות בשיחה שקיים מניטו בשנת 1991 עם הרב דב ברקוביץ׳, דניאל שליט ומשתתף נוסף, שתומללה ופורסמה במכון מניטו בשם „מהפכת הזהות העברית״. לפי דבריו שם, התקופה העברית היא תקופת הנבואה, והיא הסתיימה פחות או יותר בחורבן הבית הראשון. השם „יהודי״ נולד כהגדרה חברתית והיסטורית: מי ששייך לשבט יהודה ולמלכות יהודה. מלכות יהודה עצמה מייצגת בעיניו צמצום של עם ישראל, אחרי אובדן עשרת השבטים ולקראת סוף הנבואה, ומשם מתחיל העידן שהנביא עובדיה מכנה „גלות החל הזה״.

מה שמאפיין את היהודי בגלות, לדברי מניטו, הוא שזו אינה זהות העומדת בפני עצמה. עברי הוא עברי, נקודה: יוסף חי בתוך התרבות המצרית, אבל זהותו נשארה עברית, ולכן הכתוב מכנה אותו „נער עברי״. היהודי, לעומת זאת, צמוד תמיד לזהות זרה: יהודי־פרסי, יהודי־תימני, יהודי־אירופאי. את הטיפוס של „היהודי״ סתם הוא מצא רק במגילת אסתר. בשיעור שנתן בבת ים בשנת 1993 סיכם זאת במשפט קצר: בגלות כולנו היינו „יהודים־מישהו אחר״.

אין בכך זלזול בדורות הגלות. מניטו הדגיש שהיהודים היו יורשיהם של העברים, נאמנים לאמונה ולאורח החיים של תקופת הנבואה, ושתלמידי החכמים לאורך אלפיים השנים היו שייכים יותר מכולם לזהות העברית. אצל יחידי סגולה היא מעולם לא נעלמה.

מעֵבֶר ועד אברהם העברי: השורשים במקרא ובחז״ל

בשיעור מבת ים, „סיפורה של הזהות העברית: המפתח להבנת ההיסטוריה״, מניטו פותח בעֵבֶר, מצאצאי שם, שחי ממש לפני דור הפלגה. עד אז הייתה כל הארץ „שפה אחת ודברים אחדים״ (בראשית יא, א), ומניטו מבאר בעקבות הגמרא: לשון אחת משותפת לכל המין האנושי, לצד שבעים לשונות של העמים. זו אחדות של „אדם״ שאינה מבטלת את ריבוי האומות. רש״י על בראשית י, כה מביא מדרש שלפיו עבר היה נביא וקרא לבנו פלג משום שבימיו נפלגה הארץ. עבר ידע שהאחדות עומדת להתפרק, ולא השלים עם כך.

מכאן ההגדרה הבסיסית: הזהות העברית היא זהותו של „האדם הכולל״, ואינה עוד אומה אחת מתוך שבעים. מניטו משתמש בביטוי „יוצא מן הכלל״ במובנו המקראי: מי שיוצא מתוך הכלל ונושא אותו, ולא מי שעומד מחוצה לו. גם במצרים, כשמשה אומר לפרעה „אלהי העברים נקרא עלינו״ (שמות ה, ג), פרעה מבין במה מדובר, אף שהשם „אלהי ישראל״ לא אמר לו דבר.

המעבר מאברם לאברהם הוא הדגם של התהליך כולו. הגמרא במסכת ברכות דורשת „אברם״ כאב לארם, ו„אברהם״ כ„אב המון גוים״ (בראשית יז, ה). לפי מניטו, העברי שחי בגלות בבל נעשה ארמי: שורש עברי מכוסה בקליפה כשדית. אברהם השליך את הקליפה הארמית וחזר לזהות העברית, ויצא מאור כשדים מיוזמתו, עוד לפני הציווי „לך לך״ (בראשית יא, לא). בסדרת השיעורים של הרב אוריאל עיטם מוסבר ההבדל על פי „סוד מדרש התולדות״: קוסמופוליטיות היא השאיפה להשפיע מתוך פיזור בין העמים, ואוניברסליות עוברת דרך בניין אומה בארצה.

איך הרעיון מתפתח בשיעוריו ובסיפור חייו

הזהות העברית היא התשתית של מה שמניטו כינה תורת התולדות. בשיעור מבת ים הוא מתאר עבודה של בירור זהות בתוך משפחת אברהם: לוט נפרד, ישמעאל יוצא, מיצחק יוצא עשו, ורק יעקב מקבל את השם ישראל. לבן הארמי מייצג בעיניו את החלק בעם העברי שאינו רוצה להשליך את הקליפה הארמית של הגלות, ומניטו אמר, „בדחילו ורחימו״, שיש מי שרוצים להישאר גלותיים גם בתוך מדינת ישראל.

בשיחה מ־1991 קשר מניטו את ההבחנה לאופן קריאת התורה. בעקבות הגמרא בסנהדרין (כא, ב), שלפיה עזרא היה ראוי שתינתן תורה על ידו, הוא תיאר את משה כמי שמסר את התורה לעם העברי, ואת עזרא כמי שמסר אותה ליהודים של התקופה שאחרי הנבואה. רש״י, לדבריו, מפרש את המקרא ליהודים שכבר אינם קולטים את משמעותו העברית. הדוגמה הראשונה היא „בראשית״: רש״י כותב „אין המקרא הזה אומר אלא דרשני״, ואילו לעברי, לפי מניטו, המילה מציינת את התחלת הזמן.

מניטו ראה גם בסיפור חייו עדות לתהליך. בסקירה האוטוביוגרפית שנדפסה בספר „סוד העברי״ הוא מחלק את חייו לשלוש תקופות: באלג׳יריה ראה את עצמו כצרפתי בן הדת היהודית, בצרפת פגש את המורכבות של העולם היהודי האשכנזי, ובישראל חי כישראלי. הוא מסיק שהוא „מקרה פרטי״ של התהליך שבו העם היהודי נעשה לאומה עברית. בשיחה מ־1991 הוסיף שהוא מקווה להיות האחרון במשפחתו שהיה יהודי־צרפתי.

מה זה אומר לישראל של היום

לפי מניטו, הדור שחזר לארץ עובר מהפכה: היהודי שחוזר לארץ ישראל חוזר לעבריות. מה שחסר, לדבריו, הוא מה שהרב קוק כינה „תורת ארץ ישראל״, תורה של עם חי בארצו. בשיעור מ־1993 הוסיף שהזהות העברית חשובה לעולם כולו, ולכן היא גם המוקד של הקשיים שעם ישראל פוגש מבחוץ ומבפנים.

השיבה לעבריות אינה מוחקת את הגלות. כל מי שחוזר מביא איתו את המטען של העם שבתוכו ישב: יהודי־בבלי מביא את בבל, יהודי־רומאי מביא את רומי, ומניטו ראה בכך תכלית משיחית. את המטען התרבותי הזה כינה „עושר״ שקיבלנו מבחוץ, כל עוד הזהות עצמה עברית. כשהרב דב ברקוביץ׳ שאל אם פירוש הדבר דילוג על התורה של היהודים, השיב מניטו „לא! חלילה וחס!״, וניסח את העיקרון שבבסיס הצירוף „עברי ממוצא יהודי״: היהודים שכחו שהם ממוצא עברי, והישראלים אסור להם לשכוח שהם ממוצא יהודי.

בין הכנענים לרבנים: קריאות שונות של המושג

בגלל השם „עברי״ קל לבלבל בין מניטו ובין התנועה הכנענית, שביקשה להתנתק מההיסטוריה היהודית. ב־2025 פרסם „מקור ראשון״ כתבה על הקלטה ממפגש שקיים מניטו ב־1989 עם אהרן אמיר, ממייסדי „העברים הצעירים״, לקראת ספר משותף שלא נכתב. בשיחה מ־1991 סיכם מניטו את עמדתו כלפיהם: טעותם הייתה שקראו לעצמם „כנענים״ ולא „עברים״, אבל הם הבינו שהזהות הגלותית הייתה זמנית. השיבה שהוא דיבר עליה היא אל הזהות העברית של התורה והנבואה, זו שנמשכת מהאבות דרך הנביאים וחכמי התורה שבעל פה.

תלמידים וחוקרים מדגישים צדדים שונים. הדס הלוי, שכתבה עבודת דוקטור על משנתו, קוראת את המעבר מיהודי לעברי כשינוי ביחס להלכה: ההלכה ממשיכה להתקיים, אבל ככלי לביטוי זהות, ובגלות, לדבריה, נשארנו רק עם ההלכה של שבט לוי. אופיר טובול קורא את הרעיון כגישה מסורתית ששוללת את הגלותיות בלי לשלול את מה שהובא מהגלות. בכנס שנערך באוניברסיטת בר־אילן במרץ 2022 בנושא „מניטו: לקראת זהות עברית״ נשא פרופ׳ דוד בנון הרצאה בשם „עברי ממוצא יהודי?״, עם סימן שאלה. הצירוף שימש גם כותרת לספר זיכרון בצרפתית בעריכת מישל קוגינסקי, Un Hébreu d'origine juive, שיצא בירושלים ב־1998.

איפה ללמוד עוד

המקורות הישירים הם תמלול השיעור „סיפורה של הזהות העברית״ מ־1993 ותמלול השיחה „מהפכת הזהות העברית״ מ־1991, ששניהם זמינים באתר מכון מניטו. כדאי לשמוע גם את ההקלטות עצמן, כי מניטו לימד בעל פה. למבוא שיטתי מתאימה סדרת השיעורים „פרקים במשנתו של מניטו״ של הרב אוריאל עיטם באתר ישיבת הר עציון. לרקע היסטורי וביוגרפי ראו את ספרו של ד״ר יוסף שרביט „עבריות ומעבר לה״ (אדרא, תשע״ט) ואת מאמרו על בית המדרש באורסיי.