אחרוני היהודים, ראשוני העברים: מניטו, הרב יהודא ליאון אשכנזי, על דור שיבת ציון

מה אומר המשפט

המשפט נשען על ההבחנה של מניטו בין עברי ליהודי. התקופה העברית היא תקופת הנבואה והעם בארצו, והתקופה היהודית היא תקופת הגלויות, שבה היהודי היה צמוד תמיד לזהות של עם אחר. אם השיבה לארץ מחזירה את העם לזהותו העברית, הדור שחווה את המעבר הוא בהכרח דור כפול: אחרון לתקופה אחת וראשון לתקופה שאחריה.

בשיעור שנתן בבת ים בשנת 1993 ניסח זאת בפשטות: אבות אבותינו היו יהודים, ובנינו ובני בנינו כבר עברים בארץ ישראל. מיד הוסיף שאנחנו „דור של משפחת אברהם אבינו״, כלומר דור שיוצא מגלות כמו שאברהם יצא מבבל. לפי ד״ר יוסף שרביט, בריאיון שהביא בספרו על יהדות אלג׳יריה ניסח מניטו את הדברים בחריפות רבה יותר ודיבר על „קץ ההיסטוריה היהודית״. בביקורת על ספרו של שרביט בעיתון „ישראל היום״ מובא בשמו גם המשפט „כל מה שהוא יהודי סופו לדעוך״.

מאין בא המשפט: תשובת הרב צבי יהודה קוק

באותו שיעור מ־1993 סיפר מניטו מאין שאב את הניסוח. בימי מלחמת ששת הימים שאל את „רבי ומורי הרב קוק״ מדוע דווקא לדור שלנו קורה מה שגדולי ישראל ביקשו והתפללו עליו אלפיים שנה. התשובה הייתה: „אתה שואל מכיוון שאתה לא יודע מי אנחנו״, ובהמשך: „אנחנו האחרונים של האחרונים, וראשונים של הראשונים״. שרביט מציין במאמרו שזו תשובתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ומפנה לשיעור של מניטו בצרפתית על פרשת ואתחנן משנת 1994.

מניטו לקח את המשפט הכללי של רבו ונתן לו תוכן מתוך המושגים שלו: האחרונים הם אחרוני היהודים, והראשונים הם ראשוני העברים. כך נעשה המשפט מתשובה על ניסי המלחמה להגדרה של משימת הדור. „ותודה לאל,״ הוסיף, „זה עבר בתקופה שלנו״.

אנחנו דור של אחרוני היהודים, וראשוני העברים.

שורשים במקרא ובחז״ל: הדפוס של סוף גלות

מניטו ראה בסוף כל גלות מבחן שחוזר על עצמו. אברהם יצא מאור כשדים מיוזמתו (בראשית יא, לא), בשעה של שמד, כשלפי המדרש הושלכו ילדי העברים לכבשן. במצרים, לפי המדרש על „וחמשים עלו בני ישראל״ (שמות יג, יח), רק חלק קטן יצא, והשאר מתו בימי מכת החושך. המסקנה שלו: מי שמתמהמה בסוף הגלות, האסון מגיע. הוא הדגיש שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אבל יש לה מבנה אחד.

את הדור שלנו מיקם על פי הגמרא בסנהדרין (צח, א): „זכו, אחישנה. לא זכו, בעתה״. לדבריו ברור שהגענו ל„בעתה״, כי הגאולה מתקדמת אף שהעולם כולו, ואפילו יהודים, מתנגדים לה. בהומור הציע לקרוא את המילה בטי״ת: „בעיטה״. בסדרת השיעורים של הרב אוריאל עיטם מובאת מתוך „סוד מדרש התולדות״ דאגתו של מניטו מיהודים הסבורים שיש להם עדיין משימה קדושה בגלות, ואזהרתו שהאיחור מביא אסונות.

גם החלוקה לספרדים ולאשכנזים נקשרת אצלו לפסוקים. במאמר „ישראל בגלות האסלאם והנצרות״ מ־1971 הוא קורא את עובדיה (א, כ) כך שהעולם הספרדי הוא פזורה של גלות ירושלים, והעולם האשכנזי פזורה של גלות בבל, ומביא את המדרש באיכה רבה: „אם ראית ספסלין מלאין בבליין בארץ ישראל, צפה לרגלי מלך המשיח״. לפי פירושו, שיבת האשכנזים לגור בארץ היא סימן לקרבת ימות המשיח.

בשיעוריו ובכתביו: מ־1971 ועד שנות התשעים

הרעיון מופיע אצל מניטו בכמה גלגולים. במאמר מ־1971, שנדפס בקובץ „שבט ועם״, הוא מתאר את גורל ישראל בגלות כבנוי תמיד מהמרכיב „יוצאי־מישהו־אחר״, וכותב שבישראל המחודשת מתפתחת לעינינו זהות עליונה, שלב ראשון של ימות המשיח. בנוסח העברי של המאמר היא עוד מכונה „זהות יהודית עליונה״.

בשיחה „מהפכת הזהות העברית״ מ־1991 כבר השתמש במושגים עברי ויהודי באופן שיטתי, ואמר שהוא מקווה להיות האחרון במשפחתו שהיה יהודי־צרפתי, ושבניו ונכדיו יחזרו לזהות העברית. בשיעור מ־1993 נאמר המשפט במלואו. נראה שהניסוח החד התגבש עם השנים, אף שהתמונה שבבסיסו, קיבוץ גלויות שמוליד זהות חדשה ומאחדת, ליוותה אותו כבר קודם.

באותה שיחה מ־1991 הסביר מניטו שגם לתורה של התקופה היהודית הייתה צורה משלה. משה מסר את התורה לעם העברי, ועזרא, כדברי הגמרא בסנהדרין (כא, ב), מסר אותה ליהודים של התקופה שאחרי הנבואה. רש״י, לדבריו, עשה בתקופתו מה שעשה עזרא בתקופתו. המעבר לתקופה עברית מחייב לכן גם לימוד תורה אחר, מה שהרב קוק כינה „תורת ארץ ישראל״.

מה זה אומר לישראל היום

בריאיון שמביא שרביט, מניטו מסביר שהתרבות העברית שנדונה לגלות הפכה לתרבות יהודית, ושכשהיא שבה לארצה היא חוזרת להיות עברית. מכאן המסקנה „אנו אחרוני הספרדים והאשכנזים״: החלוקות שנוצרו בגלות, בעולם האסלאם ובעולם הנצרות, מגיעות לסופן. שרביט מסביר שלפי מניטו המפגש עם האסלאם והנצרות חידד את מרכיבי הזהות העברית, ושעכשיו אפשר לבנות אותה מחדש בארץ.

אחת ההשלכות שמביא שאול בן שושן מתוך ספרו של שרביט היא רעיון השבטים: לפי מניטו, הגלות שימרה רק את מסורת שבט לוי, ובימינו מתחוללת שיבה לזהויות של שאר השבטים. בן שושן מעיר שאין לכך הוכחה מדעית, אבל רואה ברעיון דרך לתת מקום לגוונים השונים של החברה הישראלית בתוך אחדות העם. הדס הלוי מתארת זאת כך: לכל שבט יש התבלין שלו, הזהות שלו והתרומה שלו למכלול.

המשפט מתאר גם קושי. בשיעור מ־1993 דיבר מניטו על התנגדות לתקומה מבחוץ ומבפנים, ועל חלק בעם שרוצה להישאר גלותי גם במדינה. באותו שיעור נזכר שלפני מלחמת העולם השנייה היה השם „יהודי״ שם של בוז, ושהיום השם „ישראל״ נשמע בכל העולם. דור המעבר הוא לכן דור של הכרעה: עליו לבחור לסיים את הגלות, כפי שאברהם בחר לצאת מבבל.

אנו אפוא אחרוני היהודים של העבר וראשוני העבריים של העתיד, ולפיכך אנו אחרוני הספרדים והאשכנזים

הסתייגויות: סוף של פרק, לא של התורה

קל לקרוא את המשפט כקריאה לנטוש את היהדות, ומניטו עצמו נשאל על כך. בשיחה מ־1991 שאל הרב דב ברקוביץ׳ אם החזרה לעבריות פירושה דילוג על התורה של היהודים, ומניטו השיב „לא! חלילה וחס!״. הניסוח שלו היה שהישראלים הם ממוצא יהודי ואסור להם לשכוח זאת. לפי שרביט, החשוב מכול בעיניו הוא שהיהודים ישמרו את שורשם העברי והישראלים לא ישכחו את שורשם היהודי.

המבקר שאול בן שושן כתב ב„ישראל היום״ שקורא הרואה רב אורתודוקסי על כריכת ספר בשם „עבריות ומעבר לה״ עלול לתמוה, ושהספר עצמו פותר את החידה. הדס הלוי, חוקרת של משנתו, מציעה לראות במעבר מיהודי לעברי שינוי ביחס להלכה, שנשארת אבל תופסת מקום אחר. בשתי הקריאות ההלכה נשארת, והשאלה היא מקומה בתוך זהות לאומית שלמה.

איפה ללמוד עוד

המקור הישיר הוא תמלול השיעור „סיפורה של הזהות העברית״ מ־1993 באתר מכון מניטו, ולצדו תמלול השיחה „מהפכת הזהות העברית״. את הריאיון והניתוח ההיסטורי אפשר למצוא במאמרו של יוסף שרביט „פזורות ישראל במשנתו של הרב י״ל אשכנזי (מניטו)״ ובספרו „עבריות ומעבר לה״. לרקע על הדפוס של סוף גלות ראו את השיעור „תפקיד הגלות ומבחן הגאולה״ בסדרה של הרב אוריאל עיטם.