התורה כקנה מידה: מי בוחן את מי

היפוך כיוון השיפוט

חכמת ישראל של המאה התשע עשרה, כפי שמתאר אבינועם רוזנק, ביקשה במידה רבה להתאים את היהדות לרוח הזמן ולמבחניה. מניטו הציע את הכיוון ההפוך: אוצר הרעיונות של התורה הוא קנה המידה שלפיו יש לבחון התרחשויות, תפיסות וזרמים בעולם. הרב אוריאל עיטם, בסדרת שיעוריו בתורת הר עציון, מונה את „קנה המידה התורני״ כאחד הממדים שבהם בנויה משנת מניטו, ומדגיש שזו משימה תובענית: היא מחייבת בקיאות גם בתורה וגם בפילוסופיה ובתרבות של התקופה.

הביוגרפיה הצרפתית שפורסמה באתר Akadem במלאות עשור לפטירתו מנסחת זאת כך: במקום להצדיק את היהדות לפני בית הדין של האידאולוגיות, מניטו הזמין פילוסופיות ותרבויות להתמודד בפיכחון עם אמות המידה של האמת שבתורה. אליעזר לוין, בסקירה בכתב העת Tradition, מתאר את אותו עיקרון: באמצעות הוראת התורה ביקש מניטו למדוד, לשפוט ולנתח את תרבות העולם.

מאוראן לאורסיי: מקורות העיקרון

לפי מה שמובא בסקירה על הביוגרפיה האינטלקטואלית שכתב ד״ר יוסף שרביט, השאלה התעוררה אצל מניטו כבר כנער בבית הספר הצרפתי באלג׳יריה. בשיעור צרפתית, לטינית ויוונית הוא חש שהתרבות הנלמדת מבטלת את עולמו של סבו, ואמר לעצמו שאם המורה צודק, סבו פרימיטיבי. מאחר שידע שאין זה כך, הסיק שעליו להבין לעומק מה מתרחש. את התשובה מצא אחרי המלחמה אצל יעקב גורדין, שלדברי מניטו פתר לו את השניות הקיומית של זהותו.

גורדין, פילוסוף ותלמיד חכם יהודי יוצא רוסיה, לימד בבית הספר של הצופים היהודים באורסיי, שבו נלמדו לימודי יהדות לצד לימודים כלליים, וחשף בפני מניטו את תורת המהר״ל ואת שיטתו ההיסטוריוסופית. מניטו למד אצלו כשנה בלבד, עד פטירתו של גורדין ב־1947, ובכל זאת השנה הזאת קבעה את נקודת המבט שליוותה אותו: התורה היא אמת המידה, והתרבות המערבית נבחנת לאורה. מניטו ירש את מקומו בהוראה ואחר כך בניהול בית הספר. לפי עיטם, הוא הלך בעקבות המהר״ל, שפיתח הגות מתוך התורה במקום להתאים אותה לדעות מבחוץ, אך חידד את העיקרון יותר ממנו. לגורדין, אמר מניטו, הוא חב את הוודאות שהנשמה היהודית היא אחת.

נאום ציריך 1957: האקדמיה, הישיבה והשפה המשותפת

בדצמבר 1957, כשהיה מנהל בית הספר על שם ז׳ילבר בלוך באורסיי ויושב ראש אגודת הסטודנטים היהודים בצרפת, נשא מניטו נאום בסמינר של ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודים בציריך. הנאום, שתורגם לעברית ופורסם באתר מכון מניטו בשם „מורשת היהדות והאוניברסיטה״, בוחן את שני המוסדות שבהם נלמדת המורשת היהודית. במדעי היהדות באוניברסיטה הוא מכיר ברצינות ובשיטתיות, אך טוען שהמקורות נלמדים שם כאתנוגרפיה, מנותקים מהמשמעות שיש להם עבור מי שמאמין בהם. מורה שמלמד טקסט של נביא או של חכם, לדבריו, צריך להעמיד את עצמו במקום המחבר, כאילו המחבר החי הוא שמדבר.

גם הישיבות לא יצאו פטורות. שם, לדבריו, האמונה בערכו הקדוש של הטקסט עזה, אך ההבנה הבהירה של המושגים נדחקת החוצה, ולעתים „אורתולוגיה״, דיבור נכון לפי המתכונת המקובלת, תופסת את מקומה של האורתודוקסיה. הפתרון שהציע הוא איחוד כוחות: רבנים שיעמתו את שיטותיהם במחלוקת לשם שמים, וייפגשו עם מרצים למדעי היהדות, דתיים וחילוניים, כדי לבנות שפה משותפת. את הנאום חתם במשנה הראשונה בפרק השני של מסכת ברכות, שקרא בה כאמירה לדורו: הגיע הזמן לקרוא בתורה באמת. בהערות לתרגום העברי מתואר הנאום כתוכנית־על לפעילותו בהמשך: המרכז האוניברסיטאי ללימודי יהדות שייסד עם אנדרה נהר, ואחר כך מכון מעיינות ומרכז יאיר בירושלים.

ביקורת לשלושה כיוונים

הביוגרפיות הצרפתיות של מניטו מסכמות את מפעלו בצרפת שלאחר השואה כהתמודדות בשלוש חזיתות: מול הקיפאון הירא של הקהילה האורתודוקסית, שאליה נשאר קשור; מול חולשותיהן של היהדות הליברלית והרפורמית, שאותן ביקש להסביר; ומול רציונליזם אוניברסיטאי שמבלבל בין למדנות לחכמה, ולכן כבר אינו מאמין בדברים שהוא עוסק בהם. מניטו עצמו החזיק תואר בפילוסופיה ותעודה מבית הספר לאתנולוגיה ולאנתרופולוגיה של Musée de l'Homme, כך שהביקורת שלו נאמרה מתוך היכרות קרובה עם העולם האקדמי.

ההקשר הרחב הוא „אסכולת פריז״ של חכמת ישראל, שייסדו אדמונד פלג, אנדרה נהר, אליאן אמדו לוי־ולנסי ועמנואל לוינס, ומניטו נמנה עם המשתתפים בה. רוזנק, בסקירה על ספרו של שרביט, מתאר את האסכולה כדרך שלישית מול שני הזרמים של חכמת ישראל במאה התשע עשרה. מניטו עצמו מתח ביקורת על הסטרוקטורליזם ששלט בצרפת משנות השישים: לדבריו, שיטה שמבינה כל תופעה לפי מבנה כללי ומשווה מרוקנת ממנה את התוכן הפרטיקולרי והאישי.

התורה בוחנת את התרבות: דוגמאות מהשיעורים

בשיעורים עצמם העיקרון מופיע כשיטת עבודה. בשיעור הראשון בסדרה „להתחיל מבראשית״ מניטו מבחין בין המושג הפילוסופי „טבע״, עולם שמתפקד לפי חוקים בלי בורא ובלי השגחה, לבין המושג המקראי „בריאה״. הוא מזהיר מפני ערבוב של שני עולמות המושגים, ובשיעוריו על התפילה, המובאים בהערות לתמלול, הוא מציין שערבוב כזה מצוי גם אצל מאמינים גדולים מאז שתמה תקופת הנבואה. במקום אחר, כפי שמציג הרב עיטם, הוא מצביע על סתירה בתרבות המודרנית: המדע שלה מחזק את הדטרמיניזם, ובאותה עת היא מעמידה במרכז את החירות, את המוסר ואת המשפט. מוצא מן הסתירה הזאת, לדבריו, אפשר למצוא רק באמונה העברית.

גם הגדרת המוסר שלו נבנית מתוך עימות עם הפילוסופיה. מניטו מתפלמס עם המוסר התועלתני של אריסטו ועם המוסר של קאנט הנובע מן החוק, ומגדיר את המעשה המוסרי כנתינת מקום לזולת, כמו בצמצום שבו פינה הבורא מקום לעולם. בכל המקרים האלה המהלך דומה: קודם לשמוע את המושג המקראי בלשונו, ואחר כך להעמיד מולו את המושג הפילוסופי ולבחון אותו.

בלי להתבדל מן העולם

קל לקרוא את העיקרון הזה כהסתגרות, אך זו לא הייתה דרכו של מניטו. הביוגרפיה ב־Akadem מתארת עבודה סבלנית של בניית אוצר מילים בכמה רמות, כדי לבטא בצרפתית את חכמת התלמוד, הזוהר והמדרש בלי לעוות אותה, באוזני תבונה תובענית, ולדבר בשפתה של כל אסכולה שעמה התמודד. שרביט מתאר את כתב העת Targoum, שבית הספר באורסיי החל להוציא ב־1954, כניסיון נוסף ליצור שפה חדשה לאוצרות חכמת ישראל.

עיטם מעיר על פרדוקס בדברי מניטו עצמו: הוא מודה בגלוי שהגותו התעצבה מתוך מאורעות חייו, מאלג׳יריה, מהשבר של הקהילה בצרפת, מהתרבות המערבית ומהציונות, אך טוען ברובד עמוק יותר שהתורה היא שמעצבת את המאורעות. כך גם ביחס לתרבות: היא נשארת בשדה הראייה שלו, והשאלה היא רק מי מודד את מי.

להמשך לימוד

את נאום ציריך אפשר לקרוא בתרגום עברי באתר מכון מניטו, בגרסה עם הערות של הרב אליקים שמשוביץ. השיעור הפותח והשיעור השני בסדרת השיעורים של הרב אוריאל עיטם בתורת הר עציון מציגים את השפעת גורדין ואת „קנה המידה התורני״, ושיעורי „להתחיל מבראשית״ מדגימים את העיקרון בפעולה. מי שקורא צרפתית ימצא את הביוגרפיה המלאה באתר Akadem. בכנס על משנת מניטו שקיימה אוניברסיטת בר־אילן ב־2022 הוקדשה הרצאה של ירחם שמשוביץ לנושא „מניטו והאוניברסיטה״.