יוסף בגולה: הדגם היוספי במשנת מניטו

מה גילה המחקר

את הדגם היוספי המוקדם חשף ד״ר אורי ורדיגר, חוקר באקדמיה פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, במאמר שפורסם ב־2024 בכתב העת Religions, בגיליון מיוחד על דת והגירה. המאמר מבוסס על טקסט צרפתי בכתב מכונה מן הארכיון הפרטי של מניטו בירושלים, שכותרתו „Loi Juive et Loi Scoute״, חוק יהודי וחוק צופי. לפי הערכת ורדיגר הטקסט נכתב בין סוף שנות הארבעים לאמצע שנות החמישים. זוהי טיוטה לא גמורה ולא מפורסמת של חוברת חינוכית לחניכי תנועת הצופים היהודים בצרפת, שמספרת מחדש את ספר בראשית מאדם וחוה ועד ירידת משפחת יעקב למצרים.

ורדיגר טוען שבשנותיו הראשונות בפריז ביקש מניטו להציע ליהדות צרפת דגם „יוספי״: לשמור על הזהות היהודית בלי להיטמע, ובאותה עת לקחת חלק פעיל בחברה הצרפתית ואף להוביל בה. לטענתו, הדגם הזה שימש גם חלופה לאתוס הציוני של שלילת הגלות, שראה בגולה מצב שיש לחסל.

יוסף כבעל שליחות

בקריאה הפשוטה של ספר בראשית יוסף הוא בעיקר דמות סבילה ונרדפת: נמכר, מושלך לבור ולכלא. בטקסט המוקדם מניטו מציג אותו כמי שנכנס למצרים עם שליחות ברורה וגדולה, ובעצם עם שתי שליחויות. הראשונה פנימית, לאחד את משפחתו, בני יעקב. השנייה אוניברסלית, לגאול את הציוויליזציה המצרית. הגלות מתפרשת בטקסט כניסיון שקודם למתן תורה וכאחד המקומות שבהם ישראל ממלא את ייעודו, ולכן היא מחייבת לחלוק את הידע עם אחרים.

שתי קריאות מדגימות את הכיוון. בפסוק „להחיות עם רב״ מבין מניטו את „העם הרב״ כמכלול העמים שבמצרים, וכך הופך קריאה פרטיקולרית של חיי יוסף לקריאה אוניברסלית. בנוסף, הוא ממקם את יוסף ברצף של „כוהני האנושות״, ביטוי שמקורו לפי ורדיגר בפרק יט בספר שמות, אחרי אברהם ויעקב, ומציג אותו כאיש מעשה לעומת אביו, שחייו מוקדשים ללימוד.

בנו יוסף לובש לבוש מצרי במטרה לשרת את הציוויליזציה של זמנו. בכך הוא נעשה לאבטיפוס של מה שמכונה היום ׳היהודי בגלות׳.

יהודי אלג׳יריה וצרפת שאחרי המלחמה

ורדיגר ממקם את הטקסט על רקע הגירתם של כמאה אלף יהודי אלג׳יריה לצרפת בשנות החמישים והשישים, הגירה שהוגדרה רשמית „רפטריאציה״. לטענתו, המסגרת היוספית אפשרה למהגרים מצפון אפריקה לראות במעבר מעשה שנבחר מתוך שליחות ותרומה לחברה החדשה, ולא רק עוד פרק של גלות. בסיכום המאמר הוא מציע שהקריאה הזאת יכולה לתרום גם לשיח העכשווי על דת והגירה, ולעודד מהגרים לראות בכישוריהם ובנוכחותם תועלת לחברה שקולטת אותם.

ברקע עומד גם מורו של מניטו, יעקב גורדין, שלפי ורדיגר נשען על תורת שבירת הכלים של האר״י ועל הניצוצות האלוהיים הפזורים בעולם כדי להצדיק את הקיום בתפוצות. מן השורש הזה צומח רעיון ה„משימה המתרבתת״ של יהודי צרפת, שורדיגר מזהה בטקסט של מניטו.

התפנית: ניסיונות יוסף כנחלת העבר

בכתביו המאוחרים התמונה מתהפכת. בדבר תורה לפרשת וישב הוא מסכם את סיפור יוסף במשפט קצר: חלומותיו יוליכו אותו לגלות. לדבריו יעקב שלח את יוסף לשכם כשהבין שהקרע בין האחים מחייב גלות נוספת. יוסף, שהיה ילד בבית לבן ולא חווה את כישלונות הגלות, ניסה להגשים את חלומו במצרים, והאחים, שחוו אותה כמבוגרים, ידעו שחלום כזה נגמר בכישלון. לפי אותו דבר תורה, יעקב החליט לתת ליוסף להגשים את ייעודו: להיות אור בחושך ולהפוך את ישראל לשאור שבעיסה בקרב העמים. למרות מסירותו המוחלטת של יוסף למען מצרים, הציוויליזציה הזאת שקעה בסוף בעריצות ובשחיתות, ויוסף עצמו ניבא בסוף ימיו שאחיו ישובו לארץ כנען.

הרב אוריאל עיטם מסביר שיוסף פעל במצרים מתוך אמונה אבל תחת זהות מוצנעת, בעוד שרוב האחים אימצו את דרכו של יהודה, ששמר על זהותו הנבדלת של בית יעקב. כדוגמה מן העת החדשה הוא מביא את יהדות גרמניה, שבנתה את העיקרון „תורה עם דרך ארץ״, והתוצאה הייתה במידה רבה דרך ארץ גרמנית.

בדבר התורה לפרשת מקץ יוסף הוא האבטיפוס של היהודי בגלות: מומחה לכלכלה של זמנו, יועץ לפרעונים, למלכים ולנשיאים, אידאליסט שמתגייס להומניזם הנאור התורן. לדברי מניטו, חזון יוסף נגמר תמיד באסון בקץ הגלויות, והוא מונה את ספרד הנוצרית ואת גרמניה הנאצית. משה, איש עברי שלבש לבוש מצרי, הסיר את המסכה וחזר להיות עברי, ובכך שם קץ להרפתקה. ובכל זאת לקח איתו ממצרים את עצמות יוסף, כאילו לומר שגם זה חלק מן המורשת.

מיוסף אל משיח בן יוסף

מניטו עלה לארץ אחרי מלחמת ששת הימים, ולפי ורדיגר נקשרה אצלו דמות יוסף בהמשך דרכו לציונות כמפעל קיבוצי, חילוני ומשיחי של בניית מדינה. קטע מ„מספד למשיח״ שמביא הרב אוריאל עיטם ממחיש זאת: התקופות שבהן ישראל מביא ברכה לעמים, כפי שיוסף הביא ברכה לבית פרעה, הן השלב הראשון של המשיחיות, משיחיות על פי יוסף. אבל אם ישראל מהסס באותן תקופות לשוב לארצו, מגיעים משבר וכישלון. מניטו מוסיף בהומור שאת לשון ההגדה „מלמד שהיו מצוינים שם״ אפשר לקרוא על דורנו: ציונים, אבל שם.

בדבר התורה לפרשת ויגש הוא מנסח זאת כשאלה של זמן. ירידה למצרים נאסרה על יצחק והותרה ליעקב בנסיבות דומות של רעב, ולכן יש לשאול קודם כול באיזה זמן אנו נמצאים, בזמן יוסף או בזמן יצחק. העורכים מביאים שם קטע מ„סוד מדרש התולדות״, שלפיו בנימין, הצעיר שבאחים, מחזיק במפתח ההיסטורי: אם ילך עם יוסף ההיסטוריה תפנה לכיוון אחד, ואם ילך עם יהודה הכיוון ישתנה לחלוטין. ובפרשת ויחי הוא כותב שכאשר ישראל מנותק מארצו הדיבור האלוהי נעלם, ושעם סיום הגלות והקמת המדינה מצא העם היהודי שוב את שמו, ישראל.

כמה טוב לנו ש׳ניסיונות יוסף׳ הם נחלת העבר וכבר לא משימה לעתיד

איך לקרוא את ההתפתחות

המחקר מראה שעמדותיו של מניטו התפתחו, והשינוי עבר גם בחייו שלו. לפי הביוגרפיה שכתב יוסף שרביט, בביקורו בארץ בשנות החמישים פגש מניטו את הרב צבי יהודה קוק ואמר עליו שהוריד לו את התורה לארץ. שרביט מתאר תהליך שנמשך כעשור, שבסופו ארץ ישראל עלתה לראש סדר העדיפויות שלו ויהדות צרפת אחריה. עיטם מציין שמניטו עבר את התהליך הזה באופן אישי, כשעזב את פעילותו בצרפת ועלה לארץ.

יחד עם זאת, יוסף לא נמחק מן התמונה. משה לוקח את עצמותיו, ובהקדמה ל„מספד למשיח״ מזכיר הרב אורי שרקי שלדעת מניטו שליחותו האוניברסלית של יהודה אינה יכולה להצליח בלי כישרונותיו של יוסף, שהופך בסוף התהליך למשיח בן יוסף שמגשים את שיבת ציון המדינית. שרקי מביא גם את לשונו של מניטו, שמשה הגואל הוא יוסף שפשט את לבושו המצרי. ורדיגר מצביע על צד פולמוסי: מניטו היה ער לזיקה שהנצרות יצרה בין יוסף לישו, ובדבר התורה לפרשת מקץ הוא מעיר שהנוצרים קראו בשם יוסף לאב המפרנס של המשיח שלהם.

איפה ללמוד עוד

מאמרו של ורדיגר פתוח לקריאה באנגלית באתר כתב העת Religions. את הצד המאוחר אפשר לקרוא בדברי התורה של מניטו לפרשות וישב, מקץ, ויגש וויחי, שתורגמו מצרפתית ופורסמו באתר מכון מניטו, ובשיעור „בין אוניברסליות לקוסמופוליטיות״ של הרב אוריאל עיטם בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון. ההקדמה של הרב אורי שרקי ל„מספד למשיח״ מסבירה את הקשר בין יוסף, יהודה ומשיח בן יוסף.