משיח בן יוסף ומשיח בן דוד במשנת מניטו

שתי דרכים של גאולה

במסורת חז״ל מופיעות שתי דמויות משיחיות: משיח בן יוסף, שבא ראשון, ומשיח בן דוד שבא אחריו. המחשבה המקובלת רואה בהן שני חלקים של משיחיות אחת. לפי הרב אורי שרקי, תלמידו של מניטו, החידוש של רבו הוא שבמקורן אלה שתי שיטות של גאולה, ולכל אחת יעד משלה. שבט יהודה, הרוחני בטבעו, משול לראש, ומבחן הצלחתו הוא חכמה ועלייה רוחנית. בית יוסף, ובעקבותיו שבט אפרים, משול לגוף, ומבחן הצלחתו הוא אחדות העם: איסוף פזורי ישראל למפעל לאומי אחד, כפי שקרה בציונות, בדומה לגוף שתקינותו נמדדת בתיאום בין איבריו.

שיתוף הפעולה בין שתי השיטות אינו פרי תוכנית מוקדמת. המאורעות הם שכופים אותו, כשם שהמאורעות כפו על יוסף ויהודה, שלא מדעתם, להתאחד. מכאן גם הבחנה שמניטו מקפיד עליה: יהודה ומשיח בן דוד אינם אותו דבר. יהודה מייצג את הקודש לבדו, ואילו משיח בן דוד הוא מי שמאחד את שתי המגמות ליצירה חדשה. שרקי מציין שבכך כיוון מניטו לדברים מפורשים של הרב קוק בספר דרשותיו „מדבר שור״, שראה אור רק אחרי פטירתו של מניטו.

ההספד של הרב קוק על הרצל

נקודת המוצא לדיון היא „המספד בירושלים״, הדברים שנשא הרב אברהם יצחק הכהן קוק אחרי מות בנימין זאב הרצל בכ׳ בתמוז תרס״ד (1904). שם ההספד לקוח מנבואת זכריה על המספד הגדול שיהיה בירושלים, ורש״י בזכריה יב מביא שחז״ל דרשו את המספד הזה על משיח בן יוסף. הרב קוק ראה בהרצל את עקבותיו של משיח בן יוסף, והשתמש בשני המושגים כדי להסביר את מקומה של הציונות ההרצליאנית. לפי שרקי, יש בדבריו גם שבח וגם ביקורת סמויה כלפי המנהיג המנוח.

מניטו לימד סדרת שיעורים על ההספד הזה, מתוך מבט של עשרות שנים אחרי קום המדינה. השיעורים יצאו בספר „מספד למשיח״, שעוסק בשאלות שהספד הרב קוק מעורר: מה צריך להיות היחס בין החומר לרוח, מה פשר המושג משיח בן יוסף, והאם החילון ייפסק. בהקדמה מסביר שרקי שמניטו בחר בנושא משום שלדעתו אחד ממקורות הקרע בחברה הישראלית הוא היעדר בירור תורני יסודי של מעמד הציונות, וגם בציבור הדתי־לאומי הדברים אינם מבוררים די הצורך.

יוסף ויהודה: מן התורה אל ההיסטוריה

את המתח בין שני המשיחים מניטו מוצא כבר בסיפור יוסף ואחיו. בדבר תורה לפרשת מקץ, שנכתב במקורו בצרפתית בשנת תשנ״ב, הוא מתאר את חלומות יוסף כמשיחיות שמתקיימת בחוץ: ישראל בין האומות ובשירותן, מאכיל את העולם בשנות רעב ומאיר בלילה. האחים, שכבר חוו את הגלות כמבוגרים, נושאים לדבריו את דגל משיחיות הפנים, השיבה לארץ העברים ולזהות העברית. משה הוא ששם קץ להרפתקה של יוסף ומעביר את ההנהגה ליהודה, כלשון התהלים „היתה יהודה לקדשו״, ובכל זאת הוא לוקח איתו ממצרים את עצמות יוסף.

החלוקה הזאת ממשיכה לפעול גם בהיסטוריה. לפי הקדמת שרקי, החלוקה בין בית יוסף לבית יהודה היא במקורה החלוקה בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה. אחרי גלות עשרת השבטים היא לא בטלה, וקיבלה צורה חדשה בתוך שבט יהודה עצמו: הציבור הדתי מול הציבור החילוני־הלאומי. מניטו פירש את ההלכה שמלכי בית דוד דנים ונידונים, ומלכי ישראל אינם דנים ואינם נידונים, כעדות קדומה לכך שכללי בית יהודה אינם חלים על מלכי אפרים. גם את הנצרות ראה כשיבוש של רעיון משיח בן יוסף, רעיון שפותח בספר „קנאת ה׳ צבאות״ לרמח״ל והורחב מאוד בשיעוריו.

קיבוץ הגלויות והאיחור

במאמר „ויהי באחרית הימים״, שפורסם בכתב העת „שורש״ בניסן תשמ״ג (1983) ונכלל בספר, מניטו בוחן את ההסברים שניתנו לשואה. הוא דוחה בתוקף את הטענה שהשואה באה כעונש על הציונות, וכותב שהחוגים המחזיקים בה מתעלמים מן השלב הראשון של התהליך המשיחי, שלב משיח בן יוסף, שעיקרו קיבוץ הגלויות באופן מדיני. כאן הוא מפנה במפורש אל „המספד בירושלים״ של הרב קוק כבסיס להפרכת הדעה הזאת.

באותו מאמר הוא נשען על הגמרא בסנהדרין: „זכו, אחישנה; לא זכו, בעתה״. הגאולה יכולה לבוא בדרך של זכות או בדרך של זמן קצוב, וכשאין זכות מספקת הגלות מסתיימת מעצמה, דרך המנגנונים של העולם. את מקור החרדה מאסונות סוף הגלות הוא תולה באיחור. הוא מזכיר את דברי יעקב „עם לבן גרתי ואחר עד עתה״, ומבין את החטא שיעקב חשש ממנו כאיחור לשוב מן הגלות. לדבריו הגמרא מכוונת לדפוס יסודי בתולדות ישראל, ההתמהמהות לשוב לארץ בסוף כל תקופת גלות, יותר משהיא מכוונת לעבירות של היחיד.

המדינה כימות המשיח

מניטו האמין שהאמת המשיחית שוכנת בתוך המציאות המדינית הממשית, גם כשאינה נראית כפי שציפו לה. בביקורת על הביוגרפיה האינטלקטואלית שכתב עליו יוסף שרביט מובא משל שסיפר לאדם חרדי שתמה איך אפשר לדבר על בן גוריון כשמחכים למשיח: אישה שהמתינה אלפיים שנה ללידה דמיינה שתלד נסיך, והמיילדת הראתה לה תינוק מלא דם והבטיחה לה שזה הוא, והוא עוד יגדל.

שרקי מוסיף כמה הבחנות שעולות מן השיעורים. ימות המשיח הם קודם כול מימוש מדיני של הייעוד האנושי בהיסטוריה, ולכן לתחיית הזהות הלאומית יש חלק מהותי בגאולה. מניטו שינה את לשונו של רס״ג וטען שאומתנו היא אומה רק אם היא אומה של ממש, ובכך הדגיש את חלקו של בית אפרים הציוני־מדיני. מכאן התנגדותו לקריאה שטחית של הרב קוק, שלפיה הציונות היא שלב הכרחי ומצער שיסתיים בכישלונה ובמסירת ההנהגה לדתיים. לצד ביקורת חריפה על מגזרים שונים באומה, הוא שמר על אופטימיות בטווח הארוך ונהג לומר שבסופו של דבר מצבנו טוב.

מבן יוסף לבן דוד: שאלת הזמן

שאלה שחוזרת אצל מניטו היא באיזה זמן אנו נמצאים. בסוף דבר התורה לפרשת מקץ הוא שואל אם אנו בעידן יוסף או בעידן יהודה, ומוסיף שהשאלה חמורה עוד יותר: האם אנו בעידן יוסף או בעידן משה. המאמר השלישי בספר, „תקופת העומר״, עוסק לפי תיאור ההוצאה בסכנות של תקופת מעבר בין שתי מדרגות משיחיות.

על מועד המעבר עצמו יש עדויות שונות. החוקר אורי ורדיגר כותב שכבר בשנות השישים נראה שמניטו חשד שהוא חי בראשיתו של זמן משיחי דוידי, ושדמות יוסף, שזיהה קודם עם הקיום הקהילתי בגולה, נקשרה אצלו לציונות כמפעל קיבוצי וחילוני של בניית מדינה. הרב ספי גלדצהלר, ראש בית המדרש „הרוח הגדולה״, כותב שכבר בשנות השמונים חש מניטו בתחילתה של תקופה חדשה, ובשנות התשעים הכריז על סוף תקופת משיח בן יוסף ותחילת תקופת משיח בן דוד. גלדצהלר קושר את הראשונה לערך הלאומי ואת השנייה לערך האוניברסלי. ריבוי העדויות מלמד שכדאי לראות במעבר הערכה שהתגבשה לאורך שנים.

איפה ללמוד עוד

המקור העיקרי הוא הספר „מספד למשיח״, שכולל את הקדמת הרב אורי שרקי, את „המספד בירושלים״ של הרב קוק, את שיעורי מניטו עליו ואת המאמרים „ויהי באחרית הימים״ ו„תקופת העומר״. מכון מניטו מפרסם באתרו חלק מן הפרקים. כדאי לקרוא לצדם את דברי התורה של מניטו לפרשות וישב ומקץ, שמציגים את יוסף ויהודה כשתי דרכים בתולדות ישראל, ואת סדרת השיעורים „פרקים במשנתו של מניטו״ של הרב אוריאל עיטם בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון.