ספרד ואשכנז: שתי דרכים של גלות ושיבה

המאמר „ישראל בגלות האסלאם והנצרות״

המקור העיקרי הוא מאמר שכתב מניטו והודפס בקובץ „שבט ועם״ בירושלים בשנת תשל״א (1971). באתר מכון מניטו הוא מופיע תחת הכותרת „ישראל בגלות האסלאם והנצרות״. המאמר פותח בשמות עצמם. „ספרד״ הוא שם מקראי, שלפי מניטו ציין כנראה מקום באסיה הקטנה, ו„אשכנז״ היה במקורו שם של אומה עתיקה מבני יפת. היהודים הם שהעניקו את השמות לארצות שהגיעו אליהן, כאילו זיהו בהן את מה שהנבואה רמזה עליו.

לטענת מניטו, ההוויה הספרדית נוצרה בספרד המוסלמית ושאבה את זהותה מן השיתוף היהודי־ערבי, גם כשהמשיכה לדבר ספרדית אחרי שהארץ עברה לשלטון קתולי. בשני הכללים, הספרדי והאשכנזי, הוא רואה צורות שונות של רעיון אחד, הגלות, שהוא מגדיר כתכונה מהותית של ההוויה היהודית ולא כרצף של מקרים היסטוריים.

בבל ויהודה: השערה על המוצא

מניטו מציע שהפיצול בין שני הענפים קדום מאוד: האשכנזים, כפי הנראה, הם צאצאי גלות בבל, שריד הגלות של בית ראשון, והספרדים הם צאצאי הגולים מיהודה. הוא מעגן את התמונה בנבואת עובדיה (א, כ) על גלות ירושלים אשר בספרד, ובמדרש באיכה רבה, האומר שכאשר רואים בבלים ממלאים את הספסלים בארץ ישראל יש לצפות לרגלי המשיח. לפי קריאתו, כשהאשכנזים שבים לארץ, ימות המשיח קרובים.

מניטו מציין במפורש שזו השערה הדורשת מחקר שיטתי כדי להיחשב מדעית, ומביא לה תימוכין מתחומים שונים: המוסיקה של בתי הכנסת, ההיגוי העברי ודרך לימוד התלמוד. לדבריו, היחס האשכנזי ללימוד נוטה להיות אינטלקטואלי ורטורי, ויחסם של הפוסקים הספרדים קונקרטי ופשוט יותר, הבדל הדומה להבדל בין התלמוד הבבלי לירושלמי. הוא מוסיף שהמהר״ל מפראג עודד את בני דורו לאמץ את שיטת הלימוד הספרדית שהכיר באמסטרדם, ושכל השבים לארץ אימצו את ההיגוי הספרדי.

אנו אפוא אחרוני היהודים של העבר וראשוני העבריים של העתיד, ולפיכך אנו אחרוני הספרדים והאשכנזים

ישמעאל ועשו: מה עיצב כל ענף

החלוקה העמוקה יותר, לפי המאמר, נקבעת לפי התרבות שבתוכה עברה הגלות: הספרדים חיו בגלות האסלאם, והאשכנזים בארצות הנצרות. מניטו קושר זאת לסיפור משפחת אברהם. ממנו יצאו ישמעאל ויצחק, ומיצחק יצאו עשו ויעקב. ישמעאל הוא לפי זה מקור עולם האסלאם, ועשו, בעקבות המפרשים ובעיקר אברבנאל, שזיהו אותו עם רומי, הוא מקור העולם הנוצרי. כך מתעצבות שתי תחרויות: בין יצחק לישמעאל, ובין יעקב לעשו.

שתי התחרויות שונות באופיין. עם ישמעאל, כותב מניטו, אין לישראל מחלוקת תיאולוגית של ממש; ישמעאל אינו מכחיש שהיהודים הם ישראל, והמריבה עמו היא על הארץ. בין עשו ליעקב התחרות היא על הזהות עצמה, על השאלה מי ישראל האמיתי, ולכן היא נוגעת לשמים. מכאן, לדבריו, ההבדל במבנה הנפשי והרוחני של שני השבטים. מניטו גם דוחה את התיאור האידילי של חיי היהודים בארצות ערב: היהודים נרדפו והושפלו שם רבות, ואף שעמדו על רמה רוחנית גבוהה, מצבם הפוליטי היה תמיד נחות.

תיאולוגיה, טרגדיה ולאומיות

מכאן גוזר מניטו שורה של הבדלים. אצל הספרדים שנשארו נאמנים לעצמם הוא מוצא בהירות רבה יותר בארגון המחשבה והפולחן, משום שזהותם לא נתקלה בהתנגדות מעיקרה. חייו של היהודי האשכנזי טרגיים יותר במובן היווני, משום שגלותו עברה בספק עמוק בעצם זהותו, ובאופן פרדוקסלי תופעת האנוסים אופיינית לדעתו יותר לעולם האשכנזי. גם התיאולוגיה, לפי המאמר, התפתחה בעיקר אצל הספרדים, אצל הרמב״ם, אבן גבירול ובעיקר ר׳ יהודה הלוי, שבדרכו הלכו המהר״ל ובדורנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

ההבדל ניכר גם ביחס ללאומיות. לפי מניטו, אצל הספרדים הלאומיות פנימית, והם מתאימים את עצמם רק בשלב שני למסגרת של מדינה פוליטית, ואצל האשכנזים הסדר הפוך. הוא כותב שהאשכנזים יצרו את המסגרת הפוליטית של המדינה, ובכל זאת מרגישים שהעם היושב בציון הוא ספרדי, ושיהודי ארצות האסלאם נראים כמי שהחליטו לשים קץ לגלות. הוא מכיר באפליה דקה, לא רשמית ולא מכוונת, ברמה החברתית, התרבותית והדתית, וקובע שאם יש לבעיה פתרון, הוא יימצא בישראל.

מניטו מסייג את התמונה בשתי הערות. יעקב, לדבריו, יכול לחגוג את ניצחונו על ישמעאל רק במידה שהוא באמת בנו של יצחק, ועל עשו נוטל יצחק אחריות, שהרי הוא אביו. וההבדלים בנוסחי התפילה ובמנטליות, שהשפעת הסביבה היא רק הסבר משני שלהם, נובעים לדבריו מאותם יחסי יסוד: תפילת יעקב מול עשו אינה זהה לתפילת יצחק מול ישמעאל, משום שהשאלות שכל אחד מהם נדרש לפתור פונות לכיוונים שונים.

המבט האישי: אורסיי, צרפת וישראל

למאמר יש גם ממד אישי. מניטו מספר שחי עשרים שנה באווירה אשכנזית בצרפת, נשא אשה אשכנזית והרגיש שם בבית, ובכל זאת היה גולה בין גולים, ואילו בין האשכנזים בישראל הוא מרגיש כמי שחוזר אל אחיו. בבית הספר באורסיי, כפי שמתאר ד״ר יוסף שרביט, נפגשו לראשונה ברמה קולקטיבית יהודים מצפון אפריקה עם יהודי פריז, אלזס ולורן, ומניטו תיאר את המפגש בין שתי השושלות, שנפרדו זו מזו מאות שנים, כחוויה חיובית מאוד.

בעדות מסוף שנות השבעים הוא מתאר את התרבות היהודית של סבו באלג׳יריה: תפילה בעברית, רגש שהתחלק בין המנגינה הערבית לפולקלור הספרדי, ושפת תרבות צרפתית. לדבריו הייתה זו תרבות שוליים שיכלה לייסד ציוויליזציה משלה, אילו ההיסטוריה הייתה מאפשרת זאת. את צרפת ראה כמעבדה, שבה הקהילה צריכה לספק את דגמי הפתרון שהמדינה היהודית תזדקק להם. המאמר נחתם בקריאה של נבואת עובדיה כמתגשמת בפשטות: יהודים ספרדים דוברי צרפתית יושבים בערי הנגב.

הלאומיות האשכנזית עוברת קודם דרך קטגוריות פוליטיות ורק אחר כך הופכת לעממית

אחרוני הספרדים והאשכנזים: עיברות במקום שכנוז

התמונה הזאת אינה סוף הדרך. כבר במאמר עצמו מתאר מניטו כיצד מתפתחת בישראל המחודשת זהות יהודית עליונה, ומייחס ליהודי רוסיה את האומץ להתחיל בכך, משום שלמדו את הלקח מסבלות הגלות ומחשבונות הגאולה. ד״ר יוסף שרביט מביא את דברי מניטו שהתרבות העברית נעשתה בגלות תרבות יהודית, וכשהיא שבה לארצה היא חוזרת להיות עברית, ולכן הדור הזה הוא גם אחרון הספרדים והאשכנזים. שרביט מסביר שההבחנה של מניטו בין הענפים היא טיפולוגית ולא בהכרח היסטורית, ומפרש אותה כהבחנה בין גולי בית ראשון, שהתייאשו מן הממלכתיות ודחו את תקוותם לקץ הימים, לבין גולי בית שני, שלא חדלו לנסות לחדש ממלכתיות ישראלית על אדמתה.

בשיעור משנת 1984, שאותו מתאר הרב ספי גלדצהלר, מניטו מוסיף צעד. הוא מזכיר ביקורת של אליהו אלישר, נשיא ועד עדת הספרדים, שבפועל מיזוג הגלויות פירושו להפוך לאשכנזים, ומסביר שהעולם האשכנזי כבר יצר טיפוס של ישראלי ממוצא אשכנזי, והעולם הספרדי עוד לא. ההצעה שלו היא לאפשר לעדה הספרדית ליצור ישראלי ממוצא ספרדי בעברית, מגן הילדים ועד בית המדרש לרבנים. הוא סיפר שכאשר ייסד בצרפת חוגים ללדינו, ליידיש ולערבית־יהודית, התנה אותם בקיום אולפן לעברית: עם העברית, השפות היהודיות הן עושר, ובלעדיה כל אחד חוזר למקורו, הגרמני או הערבי.

להמשך לימוד

את המאמר המלא אפשר לקרוא באתר מכון מניטו. המאמר של ד״ר יוסף שרביט, „פזורות ישראל במשנתו של הרב י״ל אשכנזי (מניטו)״, מציג את הרקע של המפגש באורסיי ואת הקשר למשנת התולדות. בכנס על משנת מניטו שקיימה אוניברסיטת בר־אילן ב־2022 הרצה שרביט על „מניטו ושיקוף העם היהודי בחברה הישראלית״. לרקע התיאולוגי של התחרות עם ישמעאל ועם עשו כדאי לקרוא גם את השיעור „סיפורה של הזהות העברית״ מ־1993.