מי היה מניטו, הרב יהודא ליאון אשכנזי

ילדות באוראן ובית רבני

מניטו נולד ב־21 ביוני 1922, כ״ה בסיוון ה׳תרפ״ב, בעיר אוראן שבאלג׳יריה, שהייתה אז תחת שלטון צרפת. כך נרשם תאריך לידתו בספרייה הלאומית של צרפת, בספרייה הלאומית בישראל ובמבוא שפרסם מכון מניטו. אנציקלופדיית „ישיבה״ מביאה תאריך עברי שונה, כ״ה בתמוז, המקביל לחודש יולי של אותה שנה.

אביו, הרב דוד אשכנזי, כיהן כרבה הראשי של אוראן והמחוז, ובמקורות רבים הוא מכונה הרב הראשי האחרון של יהדות אלג׳יריה. אמו, רחל, הייתה בתו של הרב חיים טובול, דיין ומקובל באוראן. משפחת האב הגיעה לאלג׳יריה מאירופה ומוצאה מיהודי פולין, ואילו משפחת האם ישבה בצפון אפריקה דורות רבים ונמנתה עם שושלת של מקובלים ספרדים, שלפי כמה מקורות מתייחסת לאחד מתלמידי האר״י. על מספר הילדים במשפחה יש פער בין המקורות: במבוא של מכון מניטו הוא מתואר כשני מבין שישה ילדים, ובוויקיפדיה הצרפתית נזכרים שמונה.

את יסודות התורה קיבל בתלמוד תורה ובישיבת „עץ חיים״ באוראן, מפי אביו, סבו ותלמידיהם. מאחר שלא היו בעיר בתי ספר יהודיים יסודיים ותיכוניים, למד במקביל במוסדות הממלכתיים הצרפתיים: בליציאום באוראן ואחר כך באוניברסיטת אלג׳יר. בעדויות מאוחרות תיאר בית שבו התפללו בעברית, שרו בערבית ודיברו צרפתית, וסיפר כיצד ראה את סבו ואביו לומדים יחד, מעלים ספקות בשאלות של אמונה ושבים בסוף הלימוד אל יסודותיה.

הצופים והכינוי „מניטו״

בשנת 1940, בגיל 18, הצטרף מניטו לתנועת הצופים היהודים של צרפת, Éclaireurs israélites de France, שנוסדה בצרפת ב־1923 בידי רובר גמזון ופתחה ב־1927 את סניפה הצפון אפריקאי הראשון באוראן. לפי מכון מניטו הוביל בה קבוצה בשם „קדימה״. באותן שנים עברה התנועה לפעילות מחתרתית נגד גרמניה הנאצית.

בתנועה קיבל את הכינוי שליווה אותו מאז: „מניטו״, שמשמעו „הרוח הגדולה״ בשפות האלגונקיניות של ילידי צפון אמריקה. ויקיפדיה הצרפתית מתארת אותו כ„טוטם״, כלומר השם הצופי שניתן לו בתנועה, וטקסט צרפתי שפרסם מכון מניטו מספר שחבריו לתנועה הם שהעניקו לו אותו. בכינוי הזה נודע תחילה בקרב חניכיו, ומאוחר יותר בקרב תלמידיו בצרפת ובישראל.

על מועד הענקת הכינוי המקורות אינם אחידים. במבוא של מכון מניטו נכתב שניתן לו ב־1941, ועורכי כתביו כתבו במוסף „שבת״ שקיבל אותו בנעוריו בצופים באלג׳יריה. ויקיפדיה העברית ומאמר ב„ישראל היום״ קושרים אותו לתקופה שאחרי המלחמה, כשפעל בתנועה בצרפת. המקורות אינם מפרטים מי בדיוק בחר בשם ומה הוביל לבחירה בו.

שנות המלחמה

באוקטובר 1940 שלל משטר וישי את האזרחות הצרפתית מיהודי אלג׳יריה, ומניטו נאלץ לעזוב את האוניברסיטה. אביו שלח אותו למרקש שבמרוקו, ושם למד קבלה אצל מקובלים. לפי עדותו, נודע לו מאוחר יותר שבאלג׳יריה הוכנו רשימות של יהודים, ושמו הופיע בראש אחת מהן בהיותו בנו של הרב הראשי. את הגילוי הזה תיאר לימים כסדק ביחסו לזהותו הצרפתית.

אחרי נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה בנובמבר 1942 גויס לצבא. המקורות נחלקים בתיאור השירות: ויקיפדיה בעברית, באנגלית ובצרפתית מזכירות את לגיון הזרים, ואילו מכון מניטו ואנציקלופדיית „ישיבה״ מתארים גיוס לצבא צרפת החופשית. בשנים 1943 ו־1944 שהה במחנה העבודה בדו (Bedeau), ולפי ויקיפדיה הצרפתית הוחזק בו בשל מוצאו היהודי. ב־1944 שירת כרב צבאי, ובאוגוסט אותה שנה נחת עם הכוחות בדרום צרפת.

הוא שירת ביחידת חי״ר של הצבא הקולוניאלי, נפצע בקרבות ליד שטרסבורג שבועות ספורים לפני הניצחון על גרמניה ואושפז. לפי מכון מניטו שוחרר מן הצבא באוקטובר 1945. בחלוקה שהציע הוא עצמו לתולדות חייו, המלחמה סימנה את סוף התקופה האלג׳ירית ואת תחילת התקופה הצרפתית.

אנו אחרוני היהודים של העבר וראשוני העברים של העתיד

אורסיי, יעקב גורדין והלימודים בפריז

עם תום המלחמה נענה מניטו לקריאתו של רובר גמזון, „קסטור״, שביקש להקים מחדש את שכבת המנהיגות של יהדות צרפת, שאיבדה רבים מצעיריה בשואה. בית הספר למנהיגות יהודית על שם ז׳ילבר בלוך, באורסיי שליד פריז, נפתח באוקטובר 1946. ז׳ילבר בלוך, שהגה את הרעיון, נהרג ב־1944 בפעולה של המחתרת. מניטו נמנה עם המחזור הראשון של בית הספר ובמקביל כבר לימד בו.

באורסיי פגש ב־1946 את יעקב גורדין, פילוסוף יהודי יליד רוסיה, שמניטו ראה בו את מורו הראשון מן המסורת האשכנזית ושפתח בפניו את תורת המהר״ל. גורדין נפטר באוגוסט 1947, ולפני מותו ביקש ממניטו להישאר בבית הספר וללמד בו יהדות. מניטו, שתכנן לשהות שם שנה אחת, נשאר בצרפת כעשרים שנה. באורסיי הכיר גם את אשתו, אסתר („במבי״) פפרמן, שבני משפחתה נרצחו באושוויץ. לפי אנציקלופדיית „ישיבה״ נישאו ב־1947.

לצד ההוראה השלים לימודים אקדמיים: תואר בפילוסופיה ותעודה מבית הספר לאתנולוגיה ולאנתרופולוגיה של מוזיאון האדם בפריז, ולפי ויקיפדיה העברית למד אתנולוגיה, אנתרופולוגיה ופילוסופיה בסורבון. מ־1950 ניהל את בית הספר, ולפי מחקרו של ד״ר יוסף שרביט עמד בראשו עד 1958. מקורות אחרים מציינים את 1949 או 1951 כשנת כניסתו לתפקיד. בית הספר באורסיי נסגר באביב 1970.

שנות ההוראה בצרפת

בשנות החמישים והשישים היה מניטו מן הדמויות המרכזיות בבנייתה מחדש של יהדות צרפת. הוא עמד בראש איגוד הסטודנטים היהודים בצרפת (UEJF) וכיהן כנציב הכללי של תנועת הצופים היהודים, לפי ויקיפדיה הצרפתית בשנים 1954 עד 1955 ולפי האנגלית בשנים 1955 עד 1956. הספרייה הלאומית של צרפת רושמת אותו כמייסד כתב העת „תרגום״ (Targoum) ב־1953, ולפי שרביט ההחלטה להוציאו התקבלה באורסיי בינואר 1954.

ב־1957 הציג בסמינר של איגוד הסטודנטים היהודים העולמי דוח בשם „מורשת היהדות והאוניברסיטה״, ובו טען שהאוניברסיטאות והישיבות כאחת אינן מלמדות יהדות מושרשת ובת זמננו. מן הדוח צמח המרכז האוניברסיטאי ללימודי יהדות (CUEJ), שפעל בשנים 1958 עד 1967. מ־1957 השתתף גם בכנסים השנתיים של האינטלקטואלים היהודים דוברי הצרפתית, ויחד עם עמנואל לוינס ואנדרה נהר נמנה עם ראשי „אסכולת פריז למחשבת ישראל״, שביקשה להציג את תורת ישראל בלשון התרבות המודרנית.

באמצע שנות החמישים ביקר לראשונה בישראל עם קבוצות של תלמידי אורסיי ופגש את הרב צבי יהודה הכהן קוק. מכון מניטו מתארך את הביקור לשנים 1954 עד 1955, ויקיפדיה העברית ל־1955 ואתר „דעת״ ל־1956. על המפגש אמר: „הוא הוריד לי את התורה לארץ״. מאז ביקש לעלות, אך לפי ויקיפדיה העברית הורה לו הרב צבי יהודה להישאר בצרפת, שם נזקקו לו יותר, וגם עניינים משפחתיים באלג׳יריה עיכבו את המעבר.

העלייה ב־1968 והשנים בירושלים

מלחמת ששת הימים הכריעה את ההחלטה. לפי רוב המקורות, ובהם הספרייה הלאומית של צרפת וויקיפדיה הצרפתית והאנגלית, עלה מניטו עם משפחתו ב־1968 והשתקע בירושלים. במבוא של מכון מניטו התקופה הירושלמית נמנית מ־1967, ובמאמרו של אבינועם רוזנק ב„מקור ראשון״ נכתב 1969.

בשנותיו הראשונות בארץ ניהל במשך כשנתיים בית ספר של הסוכנות היהודית בנתניה ועמד בראש ישיבת „מתיבתא״ בעיר העתיקה בירושלים. ב־1973 ייסד את בית המדרש „מעיינות״, שנבנה על דגם אורסיי וקיבל את שמו, על פי פסוק בספר ישעיהו, מן הרב צבי יהודה קוק. המכון פעל עד 1988 ונסגר בעקבות החלטה תקציבית של מחלקת הנוער בסוכנות היהודית. ב־1982 ייסד את „מרכז יאיר״ ללימודי יהדות וארץ ישראל, שהיה עד סוף ימיו המקום העיקרי של הוראתו.

במקביל מסר שיעורים לתלמידים דוברי צרפתית במכון מאיר, המשיך לנסוע לצרפת וללמד בה, ובעקבותיו עלו לארץ מאות משפחות. הוא קיים שיח בין־דתי עם אנשי דת והגות נוצרים ומוסלמים, ובהם הנזיר הדומיניקני מרסל ז׳אק דובואה, ונפגש עם הדלאי לאמה. ב־1990 הוענק לו פרס יושב ראש הכנסת לאיכות החיים. בשנותיו האחרונות יצא בחריפות נגד הנסיגה מסיני ונגד הסכמי אוסלו, שבהם ראה ביטוי למשבר לאומי.

שיטת הלימוד והשפה החדשה

כמו מחנכים אחרים בדור שאחרי השואה, ביקש מניטו לקשור מחדש יהודים שהתרחקו מן המסורת אל מורשתם, ולשם כך חיבר בין מקורות ישראל לבין המושגים של המחשבה המערבית. הפילוסופיה שימשה אצלו כלי לביאור התורה ולהבהרת מושגי יסוד שהבנתם היטשטשה במשך הדורות. ויקיפדיה העברית מונה בין מי שהמשיך את דרכם את הרמח״ל, המהר״ל, השל״ה, הרב אליהו בן אמוזג, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובעל הסולם, ובקבלה עסק בין השאר בספר „שערי אורה״ לרב יוסף ג׳יקטיליה.

במרכז משנתו עומדת שאלת הזהות. הוא תיאר רצף של התחדשות: מאברהם העברי, דרך עם ישראל והזהות היהודית שנוצרה באלפיים שנות גלות, ועד הזהות הישראלית שנולדה עם השיבה לארץ. את המעבר מיהודיות גלותית לישראליות לאומית ראה כחזרה אל „העבריות״, הזהות המקורית. בשיעור משנת 1993 הציג את הזהות העברית כשונה מזהותן של אומות העולם, ובמקום אחר אמר: „אנו אחרוני היהודים של העבר וראשוני העברים של העתיד״.

שיטה זו ידועה בשם „תורת התולדות״, והוא לימד אותה מתוך פסוקי התורה ומדרשי חז״ל. במכון „מעיינות״ פתח את הלימוד במשמעות ההיסטוריה האנושית כפי שהיא עולה מספר בראשית, ורק אחר כך עבר לשאלות של מוסר והתנהגות דתית. הוא הדגיש שעם ישראל הוא קודם כול אומה, והתנגד לגישות מחקר שלדעתו מרוקנות את הטקסט מן הממד האישי. לפי תיאורו של אבינועם רוזנק, ביקש ללמד את התורה כ„נבואה עברית״ החיה בתוך עם.

הוא הוריד לי את התורה לארץ

ספריו וכתביו

מניטו העדיף את ההוראה בעל פה על הכתיבה. בצרפתית פרסם מאמרים רבים, ובעברית, לפי מאמר בערוץ 7, הותיר שלושה מאמרים בלבד. רוב הספרים הנושאים את שמו הם עריכה של שיעורים מוקלטים, ורובם ראו אור אחרי פטירתו בידי תלמידיו ובני משפחתו. בצרפתית יצאו בין השאר „כי מציון״ (Ki Mitsion, 1997), „הדיבור והכתב״ (La parole et l'écrit) בשני כרכים בהוצאת אלבן מישל, שהראשון בהם ראה אור ב־1999, ו„שיעורים על התורה״ (Leçons sur la Torah).

בעברית יצאו בין היתר: „תקופת העומר״ (תשנ״ט), „עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו״ (תשס״ב), „סוד העברי״ שכתבה ד״ר גבריאלה בן שמואל על פי תורתו (שני כרכים, תשס״ה עד תשס״ט), „מספד למשיח?!״ (תשס״ו), „סוד לשון הקודש״ על ספר „שערי אורה״ (שני כרכים, 2007 ו־2017), „מדרש בסוד ההפכים: זהות מוסרית עברית״ (2009), „המאמין והפילוסוף״ (תשע״ב), „צהר לרזים״ (תשע״ד), „שערי דמעה״ על התפילה, והסדרה „סוד מדרש התולדות״ בעריכת חיים רוטנברג, שיצאה בעשרה כרכים ומבוססת על שיעוריו במדרש רבה.

פטירתו

באתר אקדם שמורה הקלטה מ־14 במרץ 1996 המוצגת כהופעתו האחרונה. מניטו נפטר בירושלים ב־21 באוקטובר 1996, ט׳ בחשוון ה׳תשנ״ז, בגיל 74, לאחר מחלה ממושכת, ונקבר בהר המנוחות בירושלים. בין מספידיו היה הרב מרדכי אליהו.

יום השנה לפטירתו חל בט׳ בחשוון. לרגל עשרים שנה לפטירתו הוקלטה סדרת הרצאות על משנתו, השמורה באתר אקדם, ובמלאת מאה שנה להולדתו, ביוני 2022, נערך כנס בבנייני האומה בירושלים.

תלמידיו ומורשתו

בחייו היה מוכר בעיקר בקהילות דוברות הצרפתית בצרפת ובישראל. בין תלמידיו הבולטים בישראל נמנים הרב שלמה אבינר, הרב אורי שרקי, הרב יהושע צוקרמן, הרב ד״ר אליהו רחמים זייני, הרב יוסף אטון, הרב דוד בן־עזרא, פרופ׳ רות רייכלברג, פרופ׳ ג׳ורג׳ מנדלבאום והרב אליקים (פייר) שמשוביץ, ובצרפת למדו אצלו גם הנרי אטלן וז׳ורז׳ אנסל. כמה מתלמידיו הקימו מסגרות לימוד על שמו, ובהן המכינה הקדם צבאית „חמדת״ בבקעת הירדן ובית המדרש „הרוח הגדולה״ בירושלים.

מכון מניטו, עמותה שהקימו בני משפחתו ותלמידיו הקרובים, מחזיק ארכיון של הקלטות, סרטונים, ספרים ומאמרים, ובו גם ההקלטות של תלמידו יהודה נקש, שתיעד את שיעוריו במשך שנים. המכון מתמלל את השיעורים, מוציא לאור ספרים ומפעיל ספריית שיעורים מקוונת. בצרפתית פועל אתר TouManitou, יוזמה של הקרן החברתית היהודית המאוחדת (FSJU), ובו יותר מאלף שעות של שיעורים מוקלטים.

בעשורים האחרונים גובר העיסוק האקדמי במשנתו: ד״ר גבריאלה בן שמואל כתבה עליו עבודת דוקטור באוניברסיטת בר־אילן (2009), ד״ר יוסף שרביט פרסם את „עבריות ומעבר לה״ (אדרא, 2018), והרב אוריאל עיטם את „שערים למשנתו של הרב יהודא ליאון אשכנזי״ (קורן, 2021). במרץ 2022 קיימה המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר־אילן כנס בשם „מניטו: לקראת זהות עברית״. ב־2019 אישרה ועדת השמות של עיריית ירושלים רחוב על שמו בשכונת חומת שמואל.