פרשת בראשית: אמת ומציאות, ברא ועשה, וסוד הקבלה והנתינה

על השיעור

בשיעור זה, הניתן בצרפתית, פותח מניטו בשאלה שלדבריו נוטים להסתיר: הפער החריף בין הקביעה החוזרת בפרק הראשון של בראשית, „וירא אלקים כי טוב״, לבין מצב העולם כפי שאנו מכירים אותו. „טוב״ כאן פירושו שהדבר ראוי להיות, והוא איננו תואר איכות הנוסף על דבר קיים; מניטו מציין שהמהר״ל הרחיב בעניין זה. מכאן הוא מבחין בין אמת למציאות. לדבריו כל פילוסופיה נשארת בסופו של דבר כבולה בדואליזם, ואילו האמונה העברית מחזיקה במוניזם גמור: אותו בורא רצה את עולם האמת ועשה את עולם המציאות. כדוגמה הוא מביא את המדע המודרני, שנולד מן ההכרה שהחוק המתמטי חל על העולם הפיזיקלי, ורואה בה תובנה מונותאיסטית.

הלשון עצמה מבחינה בין שני המישורים: „ברא״ נאמר על עולם האמת, „עשה״ על עולם המציאות. הפסוק הראשון מדבר לפי קריאתו על הארץ של האמת, והשני, „והארץ היתה תהו ובהו״, על מה שנעשה ממנה במציאות. גם „ויהי כן״ מתפרש אצלו כמעט כן: נצטווה „עץ פרי עושה פרי״ ויצא „עץ עושה פרי״, וכפירוש רש״י נענשה הארץ על כך. העולם הבא הוא אותו עולם במישור האמת, וכבר עכשיו הוא קיים כתכנית. מניטו מזכיר את ארבעת העולמות של הקבלה ואת העיקרון שאין רע יורד מן השמים, ומיד מזהיר מלהפוך זאת לנחמה זולה: מול אדם סובל שותקים ונשארים לצדו, כמו החכם בתלמוד שנשאל אם ייסוריו חביבים עליו והשיב שאינו רוצה בהם ולא בשכרם.

לשאלת התכלית הוא מביא את משנתו של הרב אשלג על ארבעה מצבים: לקבל כדי לקבל, שהוא שורש הרע וגם שלב הכרחי בילדות, שבו ההורים מלמדים את הילד לרצות; לתת כדי לתת, האידאליזם של גיל ההתבגרות, שעלול להפוך לגאווה; לתת כדי לקבל, הדת הטבעית שלא לשמה; ולקבל על מנת לתת, שהוא הבגרות. רק בסדר האחרון שתי הנטיות מתמלאות יחד, וזה לדבריו פירוש „בכל לבבך״, בשני יצריך, כדברי רש״י. השבת היא היום שבו מקבלים הכי הרבה כדי לתת הכי הרבה.

בחלקו האחרון עוסק השיעור בקשר בין מצבו המוסרי של האדם למצב העולם הטבעי. האדמה נענשה עם האדם, כי החופש שהיה פזור בששת ימי בראשית נאסף בשבת אל האדם. מניטו מביא את הסיפור בתלמוד על התפילה לביטול היצר, שבעקבותיה לא נמצאה ביצה בשוק, את דברי הזוהר על המלאכים הנושאים את המרכבה במקום האדם, ואת מורו יעקב גורדין, שלימד שהשמירה על המצוות קשורה בשלום בעולם. מסקנתו: לאדם המודרני הקשר הזה נשמע כחשיבה פרימיטיבית, והתורה וחז״ל אומרים אותו במפורש.

עיקרי הדברים

• „טוב״ שבבריאה פירושו ראוי להיות, ואינו שיפוט של איכות.
• „ברא״ שייך לעולם האמת ו„עשה״ לעולם המציאות, ושניהם מאותו בורא.
• הפער בין „עץ פרי עושה פרי״ ל„עץ עושה פרי״ מלמד על המרחק בין התכנית לביצוע.
• לפי הרב אשלג, הבגרות היא לקבל על מנת לתת, וכך שני היצרים עובדים יחד.
• מול סבל אמיתי אין להציע הצדקות; השתיקה והנוכחות הן הנחמה.
• לפי המסורת, מצבו המוסרי של האדם משפיע על מצב העולם הטבעי.

מקורות שנזכרים בשיעור

• בראשית א, א-ב
• בראשית א, יא-יב ורש״י שם
• בראשית ו, ה
• בראשית ח, כא
• דברים ו, ה ורש״י שם
• תהלים א, ג
• משנה סנהדרין י, א
• משנה אבות א, יב
• ברכות ה, ב
• יומא לח, ב
• יומא סט, ב
• הזוהר
• המהר״ל
• הרב יהודה אשלג
• יעקב גורדין
• לייבניץ